לא הגמוניה ולא מובלעת: מזרחים נעלמים

לפני כשבועיים התחיל סמסטר ב׳ בשנה השנייה שלי בחוג לערבית, כאשר אחד הקורסים הוא  “החברה הערבית בישראל”. לאחר שלוש וחצי שנים בהן עברתי חשיפה מוגברת לגרמנית כחלק מלימודי לובן, אני שמח למצוא את עצמי עכשיו בשיעור שמתנהל כולו בערבית. הקורס מועבר על ידי ד”ר יוסרי ח’יזראן, העוסק בחקר אליטות ערביות בכל העולם הערבי, וזהו תיאורו:

“נבחן את ההוויה הפוליטית, החברתית והכלכלית של המיעוט הערבי במדינת ישראל, מאז הקמת המדינה ועד השנים האחרונות. הקורס (…) דן לעומק בדינמיקה הפנימית הייחודית למיעוט הערבי ובכלל זה הפסיפס העדתי, התמורות שחלו במבנה המשפחה, יחסי המגדר, התמורות הכלכליות, מערכת החינוך, התקשורת והמצוקות החברתיות בקרב החברה הערבית.”

בראיון שערך עימו מוחמד ג’באלי, אמר האמן עבד עבאדי ש”צריך לזכור שהחברה הפלסטינית בארץ עברה המון שלבים של התפתחות – מחברה חקלאית ברובה הגדול, שעסוקה עד מעל לראש בדאגה יומיומית להישרדות, לעבר חברה שמבטאת שאיפה לידע, תרבות וקידמה. תסתכל על כפר יאסיף למשל, שכבר לפני 20 שנה היה בו מספר גבוה במיוחד, גם בהשוואה עולמית, של משכילים פר אוכלוסייה, ועל כפר קרע היום, שיש בו אחד השיעורים הכי גבוהים של אקדמאים ביחס למספר התושבים“. רון גרליץ כותב על עלייה מעמדית-השכלתית-תעסוקתית של ערביי ישראל ותגובות היהודים כלפיה, ופרופ׳ עזיז חיידר מקים צוות למעקב אחר מעמד הביניים הערבי הפורח.

ואילו מקבולה נסאר כותבת בתנופה: “איך קרה שמספר הרופאים בעראבה הוא בין הגבוהים בעולם?… שלושים רופאים בשנה מיישוב שמונה כ-24 אלף תושבים… זהו אחוז אסטרונומי, במיוחד כאשר במדינות ה-OECD  מסיימים את לימודי הרפואה כ-11.2 סטודנטים לכל 100 אלף איש בממוצע בשנה, ובישראל עומד היחס על 3.8 בלבד. מסתבר שיש בכפר יותר מ-150 רופאים בעלי רישיון שעוסקים במקצוע, מעל לשישה רופאים לכל אלף תושבים, קרוב לשיאנית העולם קובה והרחק מהממוצע הישראלי והממוצע ב-OECD שנמצאים סביב ל-3.3. הנתונים האלה לא כוללים את העשרות שנחתו השבוע, או את אלה שעדיין נמצאים בשלבי מבחן הרישוי, ואת העשרות שעדין לומדים ויסיימו בשנים הקרובות, כולל בנות רופאות שזוכות להיות גאוות המשפחה בדיוק כמו הבן הרופא. התופעה לא פוסחת גם על פסיכולוגים, רופאי שיניים ורוקחים.”

עוד עולה מן הנתונים ב״ספר החברה הערבית״, כי עובדים ערבים משכילים משתתפים בשוק התעסוקה בשיעור גבוה מאוד, יותר מיהודים. נזכיר שהיתרון של ערבים נוצר דווקא מאפליה קיצונית יותר ויצירה של מובלעת ערבית דינאמית: כך, בקרב הגברים הערבים שלמדו 16 שנים ויותר הגיע שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ל–85% (לעומת 76% באוכלוסייה היהודית), ובקרב נשים בעלות רמת השכלה זהה הגיע שיעור ההשתתפות ל-82% (לעומת 80% בקרב נשים יהודיות). נמצא קשר הפוך בין רמת ההשכלה לרמת האבטלה.

את הוצאת ספר החברה הערבית ליוותה הרצאה על תמורות בחברה הערבית בישראל. זו הרצאה שמספרת לנו משהו שלא מופיע בספר: אלפי הסטודנטים הערבים בתואר ראשון או מתקדם שלמדו ולומדים בחו”ל במהלך השנים, מקפיצים את מספר המשכילים הערבים מישראל אף יותר ממה שמדווח בשנתונים. אוסיף, כי כאשר מודדים את שיעור העוני, ניתן להסביר את העוני הגבוה בחברה הערבית בהיותה אוכלוסייה צעירה יותר, כך שנטל הפרנסה היחסי גדול יותר לפני מספר הנפשות המפורנסות מתחת לגיל 18. הסבר נוסף שאנו נוטים להתעלם ממנו, הוא כלכלת “כסף שחור” – כלומר לא מדווח – שנהוגה ביחסים המבוססים על רקע משפחתי מגובש, ממון שלא יכול להיספר כהון נתון בידי החברה שהיה יכול לשנות אפילו במעט את נתוני העוני. אם כלכלת “כסף שחור” נפוצה במגזר הערבי, אולי יותר מאשר במגזרים אחרים, ייתכן שהדבר קשור לכך שערבים בישראל לא מקבלים הזדמנויות להיות מועסקים בהמוניהם במגזר ציבורי ממשלתי ומוסדר כמו יהודים (אך הדבר זוכה למודעות בשיח וקיימת עלייה במגמת ההשתלבות). עוז אלמוג, וחוקרים ערבים נוספים, מרחיבים כאן על שאלת הכסף הלא מדווח במגזר הערבי שאופייני למובלעות אתניות בכל העולם.

מי מרוויח מהאשכנזוקרטיה?

ניסיתי בעבר לעמוד על משמעות המפגש בין הקבוצה הערבית לקבוצה המזרחית בעפולה עילית. הנחת המוצא היא שכדי להבין חלק ממקורות המפגש הטעון בין ערבים למזרחים, מפגש מלא בלהב”ות, עלינו להתייחס לתופעה היסטורית חברתית שבה יהודים מארצות האסלאם עברו תהליך הפוך מזה של ערביי ישראל באותה מסגרת אשכנזית ציונית.

בכל הנוגע להשכלה, למרות ואולי אף בזכות הדיכוי הכפול ממנו הם סובלים, ערביי ישראל הפכו בזכות היותם מובלעת מחברה חקלאית לחברה משכילה ומגוונת, בעוד יהודים מארצות האסלאם עברו צמצום השכלתי ומקצועי כשהגיעו למלכודת האשכנזוקרטית – צמצום אותו כיניתי “הפגרה חינוכית”. 

להבנת ייחודו של המצב המזרחי, נשאל מי הרוויח מבחינת השכלה מהאשכנזוקרטיה. אנו מבחינים כי ערבים כמובלעת ואשכנזים כהגמוניה טיפסו ועלו בסולם יחדיו, בעוד המזרחים – נעולים בלימבו משותק – ירדו למטה.

במילים אחרות, אשכנזים עברו השמדה תרבותית-לשונית אך פיצו על כך בעלייה במעמדם ההשכלתי והכלכלי; מזרחים לעומת זאת, עברו השמדה תרבותית-לשונית במקביל לירידה במעמד הכלכלי וההשכלתי. הערבים, שעברו התנפצות לאומית-גופנית, לא עברו השמדה תרבותית-לשונית כלל, ובמקביל אנו חוזים בעלייה בהשכלתם.

אם כך, הקבוצה היחידה שנמצאת במבט היסטורי רחב בשקיעה לשונית תרבותית (בשונה מערבים), גם בשקיעה מעמדית (בשונה מאשכנזים) וגם בשקיעה השכלתית (בשונה מאשכנזים וערבים) היא הקבוצה המזרחית שנותרת בשטח הפקר, נתונה לפרויקטים חדשים כמו פרויקט החזרת החינוך המקצועי. אם לא תהיה תקומה מזרחית, הקבוצה המזרחית תמשיך להתפוגג לתוך שטחי ההפקר ההולכים ומתרבים סביבה.

סייעה בעריכה: נועה בורשטיין חדד