למדינת ישראל יש זכות וחובה להגן על ביטחון האזרחים שלה, אבל אירועי החודש האחרון מעידים על כך שלא זה מה שקורה. אם הביטחון שלנו באמת חשוב לנו, צריך להכיר בכך ולדרוש התנהלות אחרת
אם שואלים את רן היילברון, השמאל הפרוגרסיבי העולמי שהתחפר באקדמיה והגיב במשיכת כתפיים לרצח של תינוקות ישראלים נתון בפשיטת רגל מוסרית, אינטלקטואלית ופוליטית. האם הביקורת הישראלית עליו תהפוך אותו לשמאל טוב יותר?
הרבה השתנה ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו. רון כחלילי חושב לאחור ולעתיד על קיבוצים, על חקלאות ישראלית, על פריבילגיות ועל הוויכוחים הישנים. התובנות שלו מפתיעות
בעקבות מקרי פיטורים ואיום בפיטורים הנוגעים להתבטאויות ברשתות החברתיות, מומחיות ומומחים לדיני עבודה ממוסדות אקדמיים ברחבי ישראל פרסמו גילוי דעת בנושא חופש הביטוי בעבודה בימי מלחמה
אחרי הטבח של 7 באוקטובר התגלתה המדינה בחולשותיה, בעיקר אלה הנוגעות לבני האדם החיים בעורף, לבני האדם החיים בשטחים הכבושים וכן, גם כשזה מגיע לחיי אדם בעזה. נטע עמר-שיף מבקשת להביט באנושי, ולא להרפות
אי אפשר לדבר על עזה כאילו לא היה דבר לפני 7 באוקטובר, אי אפשר להכחיש מדיניות קולוניאלית של ישראל וכל זה לא סותר גינוי של הטבח וקריאה לעצירת האלימות וגיבוש פתרון מדיני • תום מהגר מנסח מורכבות עכשווית
אי אפשר ואסור להצדיק את אירועי השבת האדומה, אבל ניסיון להבין את מצוקת הפלסטינים הוא הצעד היחיד שיכול לקדם לעבר פתרון. הסירוב להתבונן במראה והמשך האלימות ההדדית יותירו את כולנו בבוץ
במשך שני עשורים מעצב נתניהו את הנפשיות הישראלית בדואליות חרדתית מתמשכת, שבה מתנגדיו חרדים ממנו ותומכיו רואים בו מזור לחרדה קיומית. יצחק בנימיני במסע פסיכופוליטי קצר אך דחוס אל הנפש הישראלית הנתונה במצב חירום
אירועי הדמים של 7 באוקטובר פירקו הנחות יסוד וקונספציות, והדי הפיצוצים בעזה מהדהדים שאלות על הקיום במרחב: האם נביס את הטרור? האם יש עם מי לדבר? האם האחדות תחזיק מעמד?
בפנינו ניצבות שתי אפשרויות שיונקות משתי קוסמולוגיות קוטביות: שיטוח עזה ומילוי הכלים השלובים בדם תוך פתיחת חשבון חדש לעתיד או דיאלוג ומשא ומתן שפתי עיקש למען החיים