אתיופים, בדואים ואפילו חייל ממוצא פיליפיני – כולם טובים למות יחד, אבל לחיות ברווחה ובכבוד – פחות. החודשים האחרונים מדגימים את הפער הבלתי נסבל בין האדישות המוסדית לסבל יומיומי לבין המחיר בדם שנדרש מאזרחים מסוימים כדי להיות חלק מקולקטיב מדומיין
העלילה העדכנית מסייעת לנו להבחין בין חשיבה ביקורתית וספקנית חיונית למשטר דמוקרטי לבין מיטוט מונח האמת מטעם מנהיגים שסובלים מהפרעת אישיות גבולית או נרקיסיסטית ואף ניכר שחלקם פסיכופתים
החיילים עדיין נלחמים, החטופים עדיין במנהרות והאזרחים עדיין עקורים מבתיהם. 100 ימים מבוקר 7 באוקטובר, ואזרחי ישראל עדיין מופקרים. מעיין הלל סופרת שישה סוגים של הפקרה מצד ממשלת ישראל
מתוך אובדן האמונה ביכולת האישית לשנות ולהשפיע, אפשר לנסות להתרומם בצעדים קטנים, ולהרחיב את האכפתיות במעגלים הקטנים לדאגת על. זהורית אסולין מנסה לנסח אופטימיות
מחר ייערך הדיון בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג, ובו ישאלו 15 שופטים ממדינות שונות אם המתרחש בעזה הוא רצח עם. בניגוד לנטייה הרווחת לראות בדיון הזה איום, קרן שפי חושבת שדווקא טמונה בו הזדמנות
ישראלים רבים, ולא רק בצלאל סמוטריץ', מאמינים שהדרך לביטחון עוברת דרך ריקון עזה מפלסטינים. יש להכיר באמת הפשוטה: גירוש של יותר משני מיליון בני אדם מארצם על רקע הזהות הלאומית שלהם זה טיהור אתני, וכל ניסיון למסגור הפעולה הזו באופן אחר הוא מכבסת מילים
בעברית הקלאסית סימנה המילה "הרתעה" פעולה אוטומטית נטולת רצון או תודעה, ובעברית בת ימינו היא מתארת קיפאון וחוסר עשייה עקב חשש מתוצאות • טור לכבוד יום השפה העברית
ממדי הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו שואבים מייצוגים טרנס-אטלנטיים המזוהים עם השקפת עולמו של בנימין נתניהו. זהו עוד ממד בהיסטוריוגרפיית העיוורון הישראלי, שמתכחשת לממדיו המקומיים של המאבק היהודי-פלסטיני, שבא לידי ביטוי דווקא בשומר החומות
שבעה מתוך 19 ההרוגים מפגיעת רקטה הם בדואים. באין צופרים ואין מרחבים מוגנים, האזרחים הבדואים המופקרים בנגב נאלצים להתמודד עם טיעונים משפטיים לכאורה למניעת מיגון, ופיקוד העורף דבק במחדליו