ישראלים מקשרים רצח עם לתמונות היסטוריות של מחנות ריכוז, אבל כדי להבין מה פירוש ג'נוסייד ולמה המתרחש בעזה נכנס לתוך ההגדרות יש להבינן במלואן, לאור מקרים קודמים במקומות אחרים בעולם
ביקורת על הציונות, על צה"ל או המדינה המושמעת מפי פלסטינים או מזרחים היא בבסיס הדמוקרטיה. אסור לנרמל מעצרים או פיטורים של המבקרים החריפים ביותר, המשמיעים את קול האוכלוסיות המודרות
מה קורה להומניזם ולאוניברסליזם – ערכי הליבה של תנועת זכויות האדם – מול פרספקטיבת יחסי הכוח והדיכוי בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז שבעה באוקטובר? איך מושפעת מכך עבודת הארגונים המקומיים והעולמיים?
מלחמת הדיאדוכים על גווייתה של פריבילגיית האשכנזיות מתקיימת בישראל כבר כארבעים שנה בין שלושה צדדים הנאבקים על זכויות היתר. והמזרחים והערבים עומדים ביציע וצופים
בצפון הרצועה טוחנים מזון לבעלי חיים כדי לאפות לחם, ובדרומה מסתפקים בארוחה אחת ביום, במקרה הטוב. השימוש ברעב ככלי נשק אינו המצאה חדשה וההשלכות שלו הן הרות אסון, בטווח המיידי והארוך
הפלסטינים אזרחי ישראל חיים לצד מי שבמקרה הטוב מכחישים את הטבח בעזה ובמקרה הפחות טוב לוקחים חלק ביישומו. בינתיים, ועד שיקומו התארגנויות פוליטיות, המצפון והכבוד העצמי הפוליטי עובדים
הארכיאולוגיה המקומית, כמו בשאר הצפון הגלובלי, כוננה כמדע לבן, ואומצה על ידי המדינה כמדע לאומי. שורשי הלובן של הארכיאולוגיה הישראלית נטועים בחפירות יגאל ידין בחצור, ופרחיהם מלבלבים עד האקדמיה של היום. רפי גרינברג וגדעון סולימני לא חוששים לחפור
קולקטיב מזרחי-אזרחי, בשיתוף ארגוני חברה אזרחית ואנשי מחקר ורוח, מזמינים לכנס שיעסוק בשיקום ובשלום בר-קיימא בין חלקי החברה הישראלית. בכנס יידונו חיבורים ושיתופים פעולה בין ארגונים ויחידים לטובת החברה כולה
כדי לחלץ את המערכת של השירותים הפסיכיאטריים מהתמכרותה לכוח, לאלימות ולכפייה נדרשת גמילה עדינה ואסרטיבית: התניה הדרגתית של פתחי המימון בתנועה מוכחת אל עבר שירותים חברתיים-חירותניים