המאבק למען סייעת נוספת בגני ילדים ציבוריים מוצדק מאין כמוהו. אבל התפנית שעשה למען הזכות להירשם לגנים פרטיים הופכת אותו ממאבק ציבורי למאבק מגזרי וזונח את מי שאין להם אפשרות אחרת
כאשר עיריית תל אביב יפו מפרסמת הזמנה ליום פתוח במוסד חינוכי בתרגום לערבית קלוקלת, כה קלוקלת שהיא בלתי-מובנת בעליל, היא לא באמת מזמינה ערבים. היא ממשיכה לשדר להם שהם צריכים לוותר על תרבותם ולהיכנע לתרבות העברית
בימים אלה נאבקים עשרות הורים, ערבים ויהודים, למען פתיחת בית ספר דו-לשוני עברי-ערבי ביפו. גנים כבר פעילים בהצלחה מזה שנתיים, וכעת הגיע הזמן לעלות כיתה. אבל העירייה גוררת רגליים ומציעה להורים הצעות שאי אפשר לחיות איתן
נתנו לי להרגיש אבק, שחבל לי להתאמץ. נפש של ילד, ובטח של ילד עולה בעולם חדש עבורו, לא יכולה להתמודד בלי שום חיסון במצבים כאלה. יוסי אוחנה מספר כיצד הוסלל ללמוד בכיתה ללא בגרות
סביב שאלת החרם האקדמי על ישראל מתנהלים בחודשים האחרונים דיונים סוערים בין חברי האגודה האנתרופולוגית האמריקאית. בכנס השנתי שמתקיים בימים אלה ממש הגיעו דיונים אלה לשיא בדחייה של החלטה נגד החרם. הצעת החלטה של מתנגדת חרם שהתבררה כחרב פיפיות
במקיף ה’ היכרתי את חרב האיום: לא תלמד? לא תעבור את המבחן? תפריע? נעביר אותך למגמת מכונאות רכב. אף אחד לא אמר לילדים במגמות המקצועיות שיש להם אפשרות להיות עורכי דין, מנהלי חברות, סטארטפיסטים, שלא נדבר על הטרגדיה של הנערות במגמת מזכירות. דוד פרץ על מאות ואלפי חיים שהוסללו בתחכום…
באולפנא בה למדתי בתיכון הייתי צריכה לזנוח את התרבות המזרחית, את הבית. בעולם האשכנזי החדש לא היה מקום לעיירת הפיתוח, לחברים שמדברים במבטא מרוקאי, לנוסחי ומנגינות תפילותיי. כיום מתקיים אותו מנגנון של מחיקה גם בבית הספר הממלכתי-דתי של בני, שמקבל מסר זהה למסר שהונחל לי – קיימות שתי קבוצות לגיטימיות:…
“את לא נראית אחת כזאת שתצליח לפתור תרגילים של 5 יחידות”, “התקבלת על תקן של העדפה מתקנת?” – מהתיכון ועד האוניברסיטה שמעתי את המשפטים האלה, והיה גם מי שבאופן אישי ניסה להכשיל אותי. בסוף החלטתי לקחת את הגזענות ולהשתמש בה לטובתי