עם תחילת מלחמת עזה הקיץ נחתם באוני’ העברית הסכם קיבוצי חדש עם הסגל הזוטר – שמורכב אגב בעיקר מנשים. אבל זה ממש לא מבטיח כלום, כאשר עוד ועוד קיצוצים מובילים לאט אבל בטוח לחיסול מדעי הרוח
דעותיו של גבי ויינרוט, מתרגל במכללת תל חי, ביחס למלחמה בעזה היו קיצוניות מדי לטעמן של עיריית קרית שמונה, אם תרצו ו”האריות של הצל”. במקום לצאת להגנתו, הצטרפה המכללה למתקיפיו והזמינה אותו לשימוע. עדות בגוף ראשון
“את לא לבד!” מעודדים תשדירים נשים נפגעות אלימות במשפחה לפנות לעזרה ולשבור את מעגל השתיקה. אולם האם באמת יש מישהו בצד השני שיטפל וימנע את הרצח הבא? אפילו מבקר המדינה הבין שלא
בתחילת שנות התשעים החליטה ממשלת הימין-מרכז השבדית לחולל מהפכה במערכת החינוך, להפוך את שירותי החינוך למוצר נוסף הנתון לכוחות השוק. עתה הם מנסים לשקם את ההריסות
אז בנט מייעד תלמידים באשדוד לעבוד בתור חשמלאים, רתכים, מכונאי רכב, וזה לא מפתיע שצבע העור של הפועלים לעתיד אינו כצבע עורם של דוגמני הבית באתר משרד החינוך. תום מהגר על שאלת ה”מקצועי או עיוני” והחבר מהתיכון שהלך ללמוד חשמל
הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי בכיתה, אבל הוא לא פחות ראוי. תלמיד כיתה י”א מראשון לציון על זיכרון לאומי, על הצביעות של מערכת החינוך ועל היום בו פחד שסבתו תגיע לבית הספר. לציון פתיחת שנת הלימודים
לעבוד בתנאים משפילים, בלי עתיד, בלי בטחון ובלי הגנה זה מוכר, אבל שיתבעו ממך לשלם קנס כי סירבת לעבוד בלי לקבל שכר תמורת עבודתך זה כבר משהו חדש. צחי לביא מספר על מה שקרה לו כאשר סירב
כיצד כותבים רומן על שואה שלא נכחה בספירה הציבורית הישראלית? ואיך זה קשור למצבן העגום של המחלקות למדעי הרוח? הנאום שנשא יוסי סוכרי בטקס קבלת פרס ברנר לספרות
להיות אמא בישראל זה לחיות בסתירה, בכל יום, בכל דקה, לעשות הכל כדי להצמיח את ילדיך, לחנך אותם, לדאוג לרווחתם, ובו בזמן לחזק את המערכת שתביא לפגיעה בנפשם ובגופם. בתגובה ל”להיות אמא ישראלית” של ליהיא לפיד