Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
חוטבי עצים ושואבי מים, ישראל 2014
יהיה קל בהרבה ליישב יהודים מזרחיים (יהודים מתימן, מרוקו, חאלב והקווקז) במושבות חקלאיות. הם כבר נסחפים לכיוון פלסטינה. אך מצבם הרוחני והאינטלקטואלי של יהודים אלו נמוך כל כך, שהגירה המונית תוריד את דרגת התרבות של היהודים בפלסטינה ותזיק מכמה בחינות… היהודי המזרח אירופי לא יכול בשום אופן להתקיים ממשכורות כאלו. הוא יכול להתקיים בפלסטינה רק מעבודה המנצלת את חכמתו ואמינותו. היהודי המזרחי, שיכול לעבוד בעבודה פיזית באותו מחיר של ערבי, יכול לגשר על הפרצה הזו במערכת הכלכלית היהודית.
ארתור רופין, 1913
ארתור רופין – נפתלי בנט: אותה מהפכה אשכנזית. כמו לא עברו מאה שנה, הממסד האשכנזי מייעד למזרחים מקום מאד ברור בפרויקט הציוני: עובדי כפיים. השר בנט פירסם השבוע בעמוד הפייסבוק שלו סטטוס, ממנו עולה כי הוא מייעד תלמידים באשדוד לעבוד בתור חשמלאים, רתכים, שפים ומכונאי רכב. לא צריך להיות חדי עין בשביל לראות שצבע העור של הפועלים לעתיד אינו כצבע עורם של דוגמני הבית שבחר משרד החינוך. מרכז-פריפריה, שחור-לבן, מזרחים-אשכנזים, מקצועי-עיוני.
עניין ה”מקצועי או עיוני” היה אחד הנושאים החמים בחטיבת הביניים שבה למדתי, “מקיף גילה” בירושלים, בסוף שנות השמונים. מצד אחד אבא שלי, בוגר מגמת דפוס בתיכון ירושלמי, אכל לי את הראש כבר מתחילת כיתה ז’ שאני חייב לומר במבחני המיון שאני מעדיף מסלול עיוני מפני שאני בחור “הומאני”, כך הוא קרא לזה. מצד שני, רוב חבריי דחו בזלזול את המגמה העיונית וטענו בתוקף ש”הכי טוב מקצוע ביד”.
אחד מהם היה א’, חבר ילדות שהוא ואני בילינו המון ביחד. אני זוכר את כתב ידו היפה והמדויק ואת הכישרון שלו לחשבון. הוא היה אחד הטובים בכיתה. לזכותן של המורות ייאמר שהן זיהו את כישרונו וייעדו אותו להיות “תלמיד פרויקט” – אחד מקבוצה מצומצמת מאד, שישה תלמידים מבין מאות, אשר יועדו לעבור כבר בכיתה ח’ לבית הספר היוקרתי ביותר בירושלים, ליד”ה. א’ החליט להישאר איתנו מפני שהנסיעות מגילה לליד”ה היו ארוכות מאד – עניין מורכב למשפחה לא ממש מבוססת, מה גם שכל החברים היו בגילה.
מאז שמעתי לא מעט עדויות של ילדים מזרחים שנאלצו לבחור: לממש את הפוטנציאל בבית ספר רחוק מהשכונה, לעתים בפנימיות, או להישאר עם החברים במסלול המקצועי/מקיף בתיכון המקומי. בסופו של דבר, א’ בחר במגמה מקצועית ולמד חשמל בכיתה המקבילה לכיתה שלי. הוא לא המשיך ללימודים אקדמיים והוא עובד כיום בתפקיד אדמיניסטרטיבי בארכיון של ספרייה, משרה לא מאד מתגמלת. “מערכת החינוך בנויה עדיין על שלושה פסי ייצור שמכתיבים הכל”, אמר סמי שלום שטרית לא מזמן בראיון במוסף “הארץ”. “בתי ספר תיכוניים־עיוניים, שקיימים רק ביישובים מבוססים. בתי ספר מקיפים הכוללים מגמות עיוניות ומגמות טכנולוגיות, רובם ממוקמים בשכונות ובעיירות פיתוח שבפריפריה, ורק כשליש מהתלמידים מסיימים עם ממוצע בגרויות גבוה דיו כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון. לסוג השלישי נכנסים בתי הספר המקצועיים שהם מרכזי הכשרה, או בשמם המכובס ‘תיכונים טכנולוגיים’… מערכת החינוך עודנה בלתי שוויונית ורוב החינוך העיוני האיכותי מתרכז עדיין בקהילות חזקות כלכלית שרובן אשכנזיות. רובו של החינוך הלא עיוני, והעיוני הלא איכותי שכיח בקרב קהילות מזרחיות וערביות בעיקר, בעיירות ובכפרים וגם בכמה ערים.”
בדיעבד, אני יכול לקבוע שא’ היה אחד המוכשרים בכיתה, ודאי מוכשר ממני בחשבון ומתמטיקה, אבל ההונאה הגזענית אודות “מסלול מקצועי” (“יהיה לכם מקצוע ביד”) חסמה אותו מלממש את הפוטנציאל שלו. לפני כשנה התנדבתי בשכונת התקווה במועדון פתוח, ראיתי ילדים פותרים משוואות בקלות ונזכרתי בא’. כמוהו כמוהם.
מילא נפתלי בנט, איש ימין מובהק. אבל איפה השמאל? הרי בנט לא צועד באחד במאי עם דגל אדום, לא מדבר על שוויון בין מגזרים ולא על זכויות אזרח. אז איך זה שהשמאל לא פוצה את הפה לנוכח מדיניות גזענית, ממוסדת היטב וארוכת שנים?
באתר של מרצ, למשל, תחת הקטגוריה חינוך, בכלל לא מופיעים מושגים כגון הסללה, מסלול עיוני או מסלול מקצועי, מזרחים או אשכנזים. כנ”ל לגבי מצע חד”ש, שבו נכתב כי מדובר ב”תוכנית חד”ש למערכת חינוך שוויונית”. אור קשתי פרסם הבוקר ב”הארץ” שמשרד החינוך מציע תנאים מועדפים לבתי ספר דמוקרטיים שיואילו בטובם להצטרף ל”חינוך הרגיל”. בתור בוגר “החינוך הרגיל”, אני רוצה להודות להם על נכונותם. קחו למשל את אתר בית הספר הריאלי בחיפה, בו נכתב כי בית הספר “רשאי לבחור את תלמידיו ואת מוריו על פי מערכת של ערכים ומדדים שאותם הוא מגדיר”. בעלון ההסברה באתר נכתב כי בית הספר מקיים “חוג מוכנות למועמדים לכיתות א'” וכי תינתן הנחה ל”משפחות להן יותר מילד אחד הלומד בבית הספר”.
עד כמה שזכור לי, ב”מקיף גילה” בירושלים לא נרשמנו לחוג מוכנות, לא נשאלנו לגבי ה”ערכים” שלנו ושיטת ההרשמה לא היתה נגועה בנפוטיזם. כך נראית פריבילגיה.
וזהו אחד הביטויים המובהקים של משטר הפריבילגיות: מהימין של המתנחלים מעבר לקו הירוק ועד מפגיני השמאל “הרדיקלי” והסרבנים – זכויות היתר של אשכנזים חוצות, כחוט השני, את כל המחנות. שתיקתן של כל מפלגות “השמאל” לנוכח הקומבינה החדשה של התנועה הקיבוצית עם מנהל מקרקעי ישראל ולנוכח מדיניות גזענית של משרד החינוך ביחס לתלמידיו – היא שתיקה שבהסכמה. יש להם אינטרס לשתוק.
