בהיעדר בית ממשי שייתן לגיטימציה ויכיל את הרעיונות שלנו, מצאנו מפלט במפגש האינטלקטואלי עם תיאוריות שפותחו מחוץ לגבולות ישראל ● 20 שנה ל”זכרונות אסורים” לאלה שוחט
דרום אפריקה עם הריזורטים והאדמות היפות שלה היא מדינה בלי אלוהים. היא אותם הקיבוצים הנאורים שמצביעים יפה למרצ ומפגינים “נגד הכיבוש” כל עוד מדובר באדמות רחוקות, אבל מצופפים שורות ודואגים לעצמם היטב כשצריך לדבר על חלוקת משאבים וקרקעות הוגנת ● רשמי מסע
מחנה השמאל – בארץ ובעולם – מתמודד עם ביקורת רבה ונתפס כאליטיסטי. כדי להצליח לפרוץ את מעגליו המצומצמים, על השמאל להכיר באמת שכרוכה בדימוי הציבורי השלילי שלו ולהתמודד איתה באומץ
באופן עקבי ולאורך שנים, הלמ”ס של כולנו מייצרת הטעייה חריפה ומטה בקיצוניות כלפי מטה את מצבם של יישובי “המרחב הכפרי” ובמיוחד את זה של קיבוצים שיתופיים. קבלו את הלשכה המרכזית לסטט(מ)יסטיקה
ספק אם היו להליכי המיון טעמים טובים בעבר, אך גם אם כן, ברור שהם כבר לא רלוונטיים. רבים מהמושבים והקיבוצים הם יישובים קהילתיים פרבריים לכל דבר ועניין. אין בהם שיתופיות מיוחדת, ולא אורח חיים ייחודי
המהלך של ממשלת ישראל הוא צעד מאפיונרי קלאסי של סחיטה באיומים: מטילים אימה, יוצרים כאוס ומחסלים את הביטחון האישי כדי להשיג שליטה וציות מפוחד לתכתיבי הכוח המתעלל בתירוץ מזויף של “מתן הגנה”
היועצים המשפטיים שנתנו גיבוי לאכיפה מגזרית מוגברת, המלווה שיטור מגזרי אלים בנגב, לא ניסו ברצינות לחסום את ההשתוללות הפרועה שהובילה לאסון במירון. ממש כשם שכשלו באכיפת חוקי התכנון והבנייה במגזר החקלאי היהודי וברבות מהרשויות המקומיות
בכל פעם שמתרחשת טרגדיה מוסרית שכזו בישראל, אני כמורה עורכת חשבון נפש גדול. שואלת את עצמי: מה היו תלמידייך עושים באותה סיטואציה? מה הם למדו היום בכיתה שיהפוך אותם לאנשים הטובים ששומרים מחר על האחר?