“שלא תעזי לחצות את הכביש, שמעת?!” הייתה אומרת אמא שלי בכל פעם שהרגישה שסף הסקרנות שלי עולה. שכונת הרכבת, שהייתה ממש מעבר לכביש, היא הצד האפל של ילדותי, האזור האסור. עדי מזור על ילדותה בעיר “מעורבת” והחזרה אליה כאדם בוגר
“המפלגה אינה כזו”, “זה רק מקרה פרטי ולא מייצג”, “הדברים הוצאו מהקשרם”… עד מתי תמשיכו להתחבא מאחורי תירוצים ותימנעו מלתבוע מנציגיכם אחריות ודין וחשבון? רוויטל מדר קוראת לתומכי ותומכות מרצ להתעשת
אחת אחרי השנייה, מקרה אחר מקרה שאף אחד מהם לא דומה לקודמו – אבל בין כולם מחבר כאב אחד מושתק: הבמאית מיכל אביעד מביאה את הסיפורים שסיפרו לה נשים בעקבות סרטה “לא רואים עליך”, שבמרכזו שתי נשים שנאנסו בצעירותן על ידי אותו אנס סדרתי, ומסבירה למה חשוב לה להעביר אותם…
אם מכל הוויכוח הזה תיפתח למתיקות של השיר הזה, יהיה זה רווח גדול עבורך. אם לא תאהב את השיר, זה כנראה בגלל שהתעקשת להתמקד בספירת אקורדים. יש כאן מעידה, וזכות הפיוטים שקינאת להם, תגן עליך
אנחנו מנסים להימנע ככל האפשר ממגע איתם, אבל נראה שבזמן האחרון, זמן של טורבו קפיטליזם תאב בצע, ה-Assholes מתרבים והולכים. הפילוסוף ארון ג’יימס משרטט קווים לדמותם
לכל סכסוך יש את ההיסטוריה והנסיבות הייחודיות שלו, ולכן פתרון שמתאים לאחד לא יתאים בשום מקום אחר. ובכל זאת, חגי מטר מפיק לקחים מ-15 שנות שלום בצפון אירלנד