כך הפקירה ההסתדרות, צלע שלישית להון ולשלטון, את העובדים והעובדות – הן חבריה הוותיקים והן אלה שחצו את הקו הירוק או נחתו בנתב”ג. פרק שלישי בסדרת מאמרים מיוחדת על פירמידת השכר ושוק העבודה הישראלי
החידוש במחאה הנוכחית טמון בהתנערות מהפטיש הטריטוריאלי על ארץ ישראל, ובניסיון להחליפו בשיח אזרחי. ההתמקדות בזכות לחינוך, לדיור ולבריאות לא במהרה תישכח, גם בצל התחממות הגזרות
שאלת ההפרדה המלאכותית שעשתה שלי יחימוביץ’ בין ה”חברתי” וה”מדיני” בראיון בעיתון “הארץ”, נוכחת במאבק מראשיתו ומתעצמת לאור ההסלמה בדרום: האם להרים דגל אחד או שניים, והאם אפשר בכלל להפריד?
הזמן במאהלים אינו מתאפיין במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא בהמתנה הולכת ומתרחבת. וזה הכרחי וחשוב – משום שלא האדם יוצר את המהפכה, אלא המהפכה יוצרת את האדם
את הדרישה לצדק חברתי, את המצוקות הממשיות של תושבי הארץ הזו ואת ההתעוררות המתחוללת עכשיו. דמוקרטיה חברתית החלה מתפתחת כאן הקיץ, ורעמי ההפצצות או פינוי האוהלים לא יוכלו לה
השלב ממנו חששו רבים הגיע, עם פיגוע שכופה על המחאה תובנה פוליטית. שמולי כבר הצהיר שצו 8 יגרום לו לקפל את האוהל, ובעודו מזמזם את ניגון ה”קמים עלינו להחריבנו” נאלץ העם להכיר בעוד עם
עם תיקי הפנים והשיכון יכולים היו שרי ש”ס לדאוג שחייו של חולדאי יהיו קשים יותר, כשהוא מתמיד בסירובו העיקש לטפח את החינוך בשכונות הדרום בעיר. חנוטים בחליפותיהם האירופאיות, הם דואגים בעיקר לעצמם