אני בא לקהיר כישראלי, כך אומר דרכוני, אבל גם כעיראקי, ואף על פי שמעולם לא ראו עינַי את הפרת והחדקל ולא אדע מימֵי מִי כחולים יותר – החדקל, אַלדִּגְ'לָה, או הנילוס, אַלנִּיל • מעבר לדפים: סופרים וסופרות על מפגשים מעניינים עם קוראים וקוראות
בחזרה הביתה, לשכונת התקווה, קהיר מהדהדת לי בכל מקום. אום כלת'ום בדוכנים, הפנים נדמים אותם פנים, ורק השפה, הערבית – סמויה מן העין, שפת הלב. לקראת המופע "שכונת התקווה, קהיר" בפסטיבל "לבי במזרח"
אני מבקש למרוד בכל זה. אני מבקש לומר שאין זהויות מולדות ואינהרנטיות, שאף אחד בעבר לא הטיל עלי שום חובה להווה ושאין לי שום רצון להטיל שום חובה על אף אחד מן העתיד. אני מבקש למרוד, ונכשל
"שלא תעזי לחצות את הכביש, שמעת?!" הייתה אומרת אמא שלי בכל פעם שהרגישה שסף הסקרנות שלי עולה. שכונת הרכבת, שהייתה ממש מעבר לכביש, היא הצד האפל של ילדותי, האזור האסור. עדי מזור על ילדותה בעיר "מעורבת" והחזרה אליה כאדם בוגר
צופה בסרט ערבי כל שישי בילדות. כמעט שלושים שנה יעברו עד שאגלה שסבתא שלי ופריד אל אטרש היו חברים. אין לי מושג, זה עובר מתחת לרדאר. ובכל זאת הן שם, המלים
כל מה שגדלתי עליו אמר הפרדה ומחיקה, התכחשות, בידוד, שנאה. המילון הציוני השלם לאיך ומה להרגיש בניגוד מוחלט לטבע האנושי. אני מחפשת מקורות יותר אמיתיים להתחבר אליהם ונעים לי בחברת אנשים שמבינים ומכירים את הערבית ואת הערביות. פרק נוסף בסדרה "הפריפריה ואני"
ערבי בישראל מוצא עצמו ניצב בפני השניוּת הלשונית. זוהי שניות המתחילה מהכורח, או מהצורך לרכוש בקיאות בשפת התרבות השלטת. צורך היוצר מערכות של כפיפות לשפה השלטת. יחסים שאינם יחסי אהבה כי אם יחסים כפויים הנובעים מן הדומיננטיות של העברית, ומן המונופול שלה על האלימות
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
