אני בא לקהיר כישראלי, כך אומר דרכוני, אבל גם כעיראקי, ואף על פי שמעולם לא ראו עינַי את הפרת והחדקל ולא אדע מימֵי מִי כחולים יותר – החדקל, אַלדִּגְ’לָה, או הנילוס, אַלנִּיל • מעבר לדפים: סופרים וסופרות על מפגשים מעניינים עם קוראים וקוראות
אני מבקש למרוד בכל זה. אני מבקש לומר שאין זהויות מולדות ואינהרנטיות, שאף אחד בעבר לא הטיל עלי שום חובה להווה ושאין לי שום רצון להטיל שום חובה על אף אחד מן העתיד. אני מבקש למרוד, ונכשל
צופה בסרט ערבי כל שישי בילדות. כמעט שלושים שנה יעברו עד שאגלה שסבתא שלי ופריד אל אטרש היו חברים. אין לי מושג, זה עובר מתחת לרדאר. ובכל זאת הן שם, המלים
כל מה שגדלתי עליו אמר הפרדה ומחיקה, התכחשות, בידוד, שנאה. המילון הציוני השלם לאיך ומה להרגיש בניגוד מוחלט לטבע האנושי. אני מחפשת מקורות יותר אמיתיים להתחבר אליהם ונעים לי בחברת אנשים שמבינים ומכירים את הערבית ואת הערביות. פרק נוסף בסדרה “הפריפריה ואני”
ערבי בישראל מוצא עצמו ניצב בפני השניוּת הלשונית. זוהי שניות המתחילה מהכורח, או מהצורך לרכוש בקיאות בשפת התרבות השלטת. צורך היוצר מערכות של כפיפות לשפה השלטת. יחסים שאינם יחסי אהבה כי אם יחסים כפויים הנובעים מן הדומיננטיות של העברית, ומן המונופול שלה על האלימות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
