היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
סוגדת לכל מה שהוא “אירופאי”, ואז מתבכיינת שהערבים לעולם לא יסכימו לקבל אותה פה ומציעה לבטל את הערבית כשפה רשמית. אז יאללה, ישראל, חזרי למחוזותיך הצפוניים ותשאירי פה את הערסים והפרחות והשלוחים והחורנים והכורדים שישתלבו בביצה הלחה הזאת בשבילך
האוניברסיטה העברית לא חושבת שיש בעיה עם הנרטיבים בספרי לימוד העברית והערבית שלה, שמאדירים את הציונות ומטשטשים כל סימן לכיבוש, ממש כפי שהיא לא נמנעת מהפעלת כוח נגד סטודנטים ערבים בתוך הקמפוס. כשהמאבק על התודעה מסתיים במג”ב
בין מרוקו לאשדוד, בין ביאליק לבן גוריון: פרק ראשון מספרו החדש של סמי שלום שטרית, “יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה” בהוצאת בימת קדם
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
