טרכטנברג נשמע כמו אורח ממאדים שרק עכשיו גילה שיש עניים בישראל. התגובה שלו לא מפתיעה ולא מאכזבת, היא תגובה אוטומטית של אדם שנחלץ להגן על אמונתו. אבל מי שחברה צודקת נמצאת אצלו בעדיפות גבוהה מזו של מדיניות פיסקאלית, צריך להמשיך להיאבק
דו”ח שגיבש ב-2007 פרופ’ מנואל טרכטנברג כחזון כלכלי-חברתי לישראל, נשען על תפיסת עולם ניאו-ליברלית, פוסח לחלוטין על מעמד הביניים העובד למחייתו ומתרחק ממדינת רווחה אוניברסלית. זה בטח לא מספיק לסיבוב הנוכחי ולמאות-האלפים שצעדו אתמול
כך הפקירה ההסתדרות, צלע שלישית להון ולשלטון, את העובדים והעובדות – הן חבריה הוותיקים והן אלה שחצו את הקו הירוק או נחתו בנתב”ג. פרק שלישי בסדרת מאמרים מיוחדת על פירמידת השכר ושוק העבודה הישראלי
מאז ומתמיד היתה פה ארץ של שכר נמוך. מאז ומתמיד רצינו להיות אמריקה. עם הזמן צמחו פה (איך לא) תעשיות הנשק ובעקבות כך ההיי-טק – אולם אלה שדרגו כלכלית רק חלק קטן מהישראלים. פרק שני בסדרת מאמרים מיוחדת על שוק העבודה הישראלי
מערכת הקאסטות של אנגליה בהחלט מעוררת רצון לנפץ חלון של חנות, או לפחות לחבר שיר על ניפוץ חלון של חנות. על מהומות ושריפות בספרות, בקולנוע ובמוזיקה הבריטית
אל תטעו: הצדק החברתי איננו הדגל שמאחד פתאום את הציבור בישראל, ובוודאי שלא מניע את האחוס”לים. זאת מחאה הרבה יותר אגואיסטית וסקטוריאלית מאשר סולידארית ומשותפת
ישראל עומדת בפני הזדמנות היסטורית לחסל את ההתלכדות סביב ה”מצב”, שבשם הגורל המשותף יוצר עיוורון לאי-השוויון ומאפשר לקבל את גזירות הגורל הכלכליות – ולייצר תודעה פוליטית של המאבק. סיכום ביניים של הקשר בין המחאה לפוליטיקה
צעקת הפנתרים עודנה מהדהדת בין שיכונים לבתי פאר, בין עשירים לבין מי שידם אינה משגת. מחשבות על דרך הפנתרים השחורים ועל הצורך במחויבות אמיתית להליכה בנתיבי המהפכה המתמדת