סמדר לביא מתבוננת בספרה ״עטופות בדגל ישראל״ אל מול הרנסנס התרבותי המזרחי של השנים האחרונות ושואלת שאלות נוקבות בנוגע למזרחיות מדומינת ואמיתית, ליחסינו עם הפלסטינים ולחייה של האם החד-הורית המזרחית
מה הייתם אומרים על מבקר טלוויזיה שמשתמש בחוסר מודעות במילה ״פרחה״, טוען שהפוך זה קפה אשכנזי, רדוף על ידי שדים עדתיים שמדברים ב-ח׳ ו-ע׳ ובטוח שגנבו לו את המדינה?
בנאומה בועידת התרבות עשתה מירי רגב את המעשה הרדיקלי של איגוף השמאל משמאל – דווקא שרת התרבות הימנית חצתה את הקווים עם אג׳נדה של צדק חברתי-תרבותי בלתי מתפשר. ניתוח מעמיק של האג׳נדה של רגב וההתנגדות העצומה כלפיה
בין הפנתרים המבהיקים שמקיפים את שרת התרבות לפנתרים הדהויים והמובסים, בין צ׳כוב ומנשקי הקמיעות לצדק ועוול, בין היות טורף להיות נטרף: הצילום הגאוני שעיטר בסוף השבוע שעבר את שער ״7 לילות״ מנציח רגע קריטי במאבק המזרחי
״חוק נאמנות בתרבות״ של השרה מירי רגב שוכח שממשלה מכהנת אינה רק של תומכיה, אלא גם של מתנגדיה – וגם להם שייכים כספי הציבור המממנים את התרבות. החתירה לסטנדרטים מוחלטים בתקציבים לאמנות היא עוד צעד בדרך למות התרבות בישראל, והויכוחים העזים שהיא מעוררת
הפוסט הזה נכתב לרבים ורבות מהמזרחים החדשים שאינם רדיקלים, שאינם שמאלנים ושאינם חילוניים. מזרחים חדשים התומכים בכל לב בשרה מירי רגב, בשר אריה מכלוף דרעי ובשר משה כחלון. לכבודם, מעט חשבון נפש ועובדות היסטוריות ופוליטיות על קצה המזלג
אם החייל מהתקרית בנבי סלאח היה פועל כפי שעשרות-אלפים היו רוצים, ויורה בילד המגובס? נו, אז היה מתנהל דיון ציבורי על הוראות הפתיחה באש, וזהו. מזעזע, אולי, אבל לא משנה את מאזן הנוחות של הישראלים
פרשת ההצגה ״הזמן המקביל״ מזכירה לנו: זכותו של התיאטרון הערבי אל-מידאן לתקצוב אינה מותנית בהתיישרות עם דעת הרוב. תקצוב אמנותו של מיעוט תרבותי-לאומי אינה חסד, אלא חובה של רשויות המדינה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
