בצפון הרצועה טוחנים מזון לבעלי חיים כדי לאפות לחם, ובדרומה מסתפקים בארוחה אחת ביום, במקרה הטוב. השימוש ברעב ככלי נשק אינו המצאה חדשה וההשלכות שלו הן הרות אסון, בטווח המיידי והארוך
החיילים עדיין נלחמים, החטופים עדיין במנהרות והאזרחים עדיין עקורים מבתיהם. 100 ימים מבוקר 7 באוקטובר, ואזרחי ישראל עדיין מופקרים. מעיין הלל סופרת שישה סוגים של הפקרה מצד ממשלת ישראל
מחר ייערך הדיון בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג, ובו ישאלו 15 שופטים ממדינות שונות אם המתרחש בעזה הוא רצח עם. בניגוד לנטייה הרווחת לראות בדיון הזה איום, קרן שפי חושבת שדווקא טמונה בו הזדמנות
בעברית הקלאסית סימנה המילה “הרתעה” פעולה אוטומטית נטולת רצון או תודעה, ובעברית בת ימינו היא מתארת קיפאון וחוסר עשייה עקב חשש מתוצאות • טור לכבוד יום השפה העברית
ממדי הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו שואבים מייצוגים טרנס-אטלנטיים המזוהים עם השקפת עולמו של בנימין נתניהו. זהו עוד ממד בהיסטוריוגרפיית העיוורון הישראלי, שמתכחשת לממדיו המקומיים של המאבק היהודי-פלסטיני, שבא לידי ביטוי דווקא בשומר החומות
למדינת ישראל יש זכות וחובה להגן על ביטחון האזרחים שלה, אבל אירועי החודש האחרון מעידים על כך שלא זה מה שקורה. אם הביטחון שלנו באמת חשוב לנו, צריך להכיר בכך ולדרוש התנהלות אחרת
הספר, שראה אור ביולי השנה, מנסה להציג את עזה כפי שהיא נתפסת בתודעה הישראלית – כלומר בלתי נראית. החודשים הספורים שעברו מאז צאתו הופכים את הקריאה בו לקריאה במסמך ארכיוני ועכשווי בו בזמן
אי אפשר לדבר על עזה כאילו לא היה דבר לפני 7 באוקטובר, אי אפשר להכחיש מדיניות קולוניאלית של ישראל וכל זה לא סותר גינוי של הטבח וקריאה לעצירת האלימות וגיבוש פתרון מדיני • תום מהגר מנסח מורכבות עכשווית
אי אפשר ואסור להצדיק את אירועי השבת האדומה, אבל ניסיון להבין את מצוקת הפלסטינים הוא הצעד היחיד שיכול לקדם לעבר פתרון. הסירוב להתבונן במראה והמשך האלימות ההדדית יותירו את כולנו בבוץ
אירועי הדמים של 7 באוקטובר פירקו הנחות יסוד וקונספציות, והדי הפיצוצים בעזה מהדהדים שאלות על הקיום במרחב: האם נביס את הטרור? האם יש עם מי לדבר? האם האחדות תחזיק מעמד?