כדי להבין איך השתנה הסכסוך הישראלי-פלסטיני חייבים להרחיב את זוית ההתבוננות למרחב המזרח תיכוני כולו. המאבק הלאומי, כמו מאבקים אחרים במרחב, פינה את מקומי למאבק דתי טוטאלי. ואף על פי כן, כיום כל יוזמה ישראלית מכבדת ונדיבה כלפי העם הפלסטיני תיענה בחיוב ואף בהתלהבות
מה בדיוק תובעים המזדהים עם תושבי הנגב המערבי? לא ברור. מהלך צבאי אגרסיבי עוד יותר? מהלך מדיני? גם וגם? יוסי אמיתי משרטט את הציפייה שלו ממשלת ישראל ואת הקווים העיקריים שבהסכם מדיני אפשרי
אוכלוסייה הסגורה במכלאה גדולה וצפופה תוך התרוששות נוראה פונה כמעט בלית ברירה לדרך המאבק. המדיניות של פגיעה קשה באוכלוסיות התומכות בארגונים לוחמים אינה חדשה: כך נהג הצבא הצרפתי באלג’יריה, כך נהג הצבא האמריקאי בווייטנאם. אך המדיניות הזו תמיד כשלה
מרפיח עד סחמאתא, מח’אן יונס אל דיר יאסין ומעזה אל יאפא – מצב אחד שלא מתיישן ולא עוצר על מקומו. מלווה בפסקי זמן רק על מנת לשנות את נקודות הציון של ההרס, והעברת הטנקים מן הצפון אל הדרום, ומן המערב אל המזרח. הסופר סלמאן נאטור משרטט את המלחמה האחרונה, בינתיים
מרטין לה-ז’ון הוא העיתונאי הגרמני היחיד ששהה בעזה במהלך שלושת השבועות הראשונים של ההתקפה הישראלית. איריס חפץ תפסה אותו השבוע לראיון ליד שדה התעופה שונפלד בברלין, רגע לפני שחזר לכאן
פצועים והרוגים נמצאים בדרך כלל מחוץ לפריים. אם במקרה הם נלכדים בפריים, המדיה מייצרת מיסוך ויזואלי שמטרתו להגן על הצופים מפני הזוועה. הקוד האתי הזה של התקשורת הוא עיוות של המוסר האנושי