קריאות להגדיר את היהודים מארצות ערב כפליטים הושתקו בעבר על ידי ממשלות ישראל. שינוי המדיניות ונמרצותו של דני איילון קשורים להכרה החדשה יחסית, שישראל לא תוכל להתחמק עוד מאחריותה לנכבה. אבל כדאי למובילי הקמפיין ללמוד את ההיסטוריה של הרעיון המופרך
“על פי עדותם המילולית של הוריי בערבית, נמצאתי ביאזור. לפי השלט בעברית, נמצאתי באזור. כיצד אוכל ליישב את חוסר ההתאמה הזה? אחוזת חרדה הרהרה בת השמונה בשאלה בעודה משתוקקת לגלידה אמריקאית”. מתוך אחרית הדבר למדריך הסיורים הדו-לשוני במחוזות הנכבה “אומרים ישנה ארץ”
כשמדברים על הנכבה חושבים בדרך כלל על הכפרים ההרוסים, אולם מה עם מחיקתה של רקמה תרבותית-עירונית תוססת וצומחת? אלי אמינוב על הרס הערים הפלסטיניות בידי הציונות, חלק ב’
סלילת כביש עוקף כפר כנא שמקדמת עיריית נצרת עילית הוא עוד פיסה בהפרדה האתנית הנהוגה בישראל, ויפגע בעיקר בנשים פלסטיניות – כפי שמלמד המקרה הקודם של עוקף נצרת. אלי אמינוב על הרס ערים ערביות בידי הציונות, חלק א’
“ברית אזרחית” של אריאלה אזולאי מנסה להוכיח שהאיבה בין היהודים לפלסטינים איננה גנטית ושייתכן תסריט אחר. אלא שבד בבד עם פרישת הראיות נפרשת גם העובדה הפשוטה, החותכת, שהאיבה בכללה היא גנטית. אורה לב-רון צפתה בסרט וחשבה על אלטרנטיבת השכנות הטובה
מאבקה של משפחת אל עג’ו מרמלה נגד צו הפינוי הוא הרבה יותר ממקרה פרטי – זהו סיפורן של מאות משפחות שמבקשות את הבסיסי ביותר בקיום האנושי, קורת גג. אלמה ביבלש עם ההתפתחויות האחרונות
רק פתרון צודק של בעיית הפליטים יביא לפתרון הקושי, הפחד ורגשי האשם המודחקים והמוכחשים בקרב הגרים על אדמותיהם ובבתיהם. ערין הווארי על השדים שימשיכו להופיע בכפרי העקורים לקראת הקרנתו הערב של הסרט “האדמה שלי”
הפגנת השמאל במוצ”ש תחת הסיסמא “אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש” היוותה מעין הצהרה שמקומו הטבעי של השמאל הוא בלימבו שמחוץ לסדר הפוליטי. זוהי עמדה רטרוספקטיבית של מטיפנים שרוצים לומר את הדבר המוסרי, הגם שאין לו כל השפעה על המציאות
המחאה החברתית בקיץ 2011 הצליחה במקום שבו “מחנה השלום” נכשל עד כה: היא רתמה במקומות רבים ערבים ויהודים למאבק מאוחד, וגרמה להם להבין שהם מדוכאים מאותם סיבות ועל ידי אותם אנשים. אבי קליין נזכר בנקודות ההתקרבות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
