סוף סוף אפשר לנשום לרווחה. משטרת ישראל החליטה לקחת את העניינים לידיים ולהתמקד בסיכול פשעים חמורים בדרגת ודאות גבוהה. קודם ילכו השמאלנים המסוכנים, ואחריהם – כל יתר משביתי השמחות. עמי אשר הציץ למרכז הניבוי החדשני
“הפרת הסדר הציבורי”, כונתה הפעילות של עמותת “זוכרות” בערב יום העצמאות האחרון, שביקשה להנכיח לצד דגלי הכחול-לבן את האסון של 48′ ונגמרה במצור של משטרת ישראל. ליאת רוזנברג על השיח המאיים של הנכבה ופלישתו הבלתי-הפיכה לתודעה
הנייר של הארכיון ניסה לכסות על זכרון האבנים של הכפר הפלסטיני הונין, אבל השאיר אחריו עקבות שחושפות את המלחמה שבפנים. בספרו האמיץ “אבן, נייר” משבץ תומר גרדי את ההיסטוריה בהווה שלה, כמי שיכולה להניע את הפוליטי, תוך שלילת הפרקטיקה של כתיבתה
בעקבות צווי הפינוי שקיבלו 13 המשפחות בליפתא, אלמוג בהר מסביר כיצד התבצע במקום גירוש כפול – מליפתא הפלסטינית ב-48′ ועכשיו מליפתא היהודית, שתושביה מזרחים. הזמנה למאבק
מדיניות ה”בידול” בין עזה לגדה היא פרויקט אידיאולוגי מוכרז של מדינת ישראל לא רק מהשנים האחרונות – אלא עוד מ-68′. אילת מעוז על הצורך להחזיר את עזה למרכז הדיון הפוליטי
אִסדוּד ומַג’דַל נוכחים איתי כשאני נוסעת לעבודתי באשקלון. כשאני נוסעת לבקר את ההורים אני עובדת דרך חַירִיַה, יאזוּר, יִבְּנַה, בַּשִית. תמר נ. על חוויותיה מקבוצת לימוד על הנכבה, שהיו רחוקות מעוד מפגש אינטלקטואלי
ספרה החדש של עפרה ישועה-ליית עוסק בטבעה היסודי של החברה הישראלית ככזאת שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ, וייסדה מדינת אפרטהייד על בסיס דתי ואתני. את הבעיה הזאת לא ניתן יהיה בשום אופן לפתור בעזרת אותה “יציאה מהשטחים”, שאיש כבר לא יודע מה הם