אלמוג בהר על שירתה של אמירה הס, הנעה בין זיכרון עברי לזיכרון ערבי, בין קינה על אובדן לבין חיות השפה הערבית-היהודית-הבגדאדית בתוכה – תוך חתירה תחת חד-הלשוניות העברית אליה כיוונה הישראליות. מתוך כתב העת החדש “לרוחב”
אפשר וצריך להיאבק בנשָאים של שנאה ואלימות, וזה לא עומד בסתירה לראייה האמפטית שלהם כקורבנות-משניים והסירוב לראות אותם כאויב יחיד. או בקיצור: מה חושבים בוב דילן ומחמוד דרוויש על המצב בדרום תל אביב?
במקום לחפש כיצד המשטרה וכוחות השיטור יגנו עלינו – מה שלא קורה בפועל – יש לשאול: כיצד המשטרה והשיטור מייצרים סכנות ואיומים? אחרית הדבר בספרה של אראלה שדמי, “ארץ מאובטחת”
באמצעות הקמת ארגוני קש המסתירים את זהותם האמיתית של המארגנים, מצליחים ראשי הימין הקיצוני להסית ולהוביל את ההמונים, בבת ים כמו בשכונת התקווה, לפעילות שמבוססת על הפחדה וייאוש. אלדד לוי על הפופוליזם נגד מי שאינם יהודים, הצובר תאוצה במקומותינו
שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. ואת מלחמת ההישרדות הזאת ההיגיון הליברלי מסרב לתפוס. יריב מוהר על האיזון הראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט, והביקורת שצלחה על הפגנת הנגד לאירועים האלימים בתקווה
הסטטוסים של החברים שלי בפייסבוק מלאים בתמונות מבלעין ובעדויות על פליטים שהותקפו, אבל לא מרבים לעסוק במאבקי השכונות. למה? תום מהגר על החיבור ההכרחי בין בלעין לתקווה
תושבי הדרום נתקעו במטרופולין האירופאי המדומיין והפכו למבקשי המקלט של שיטה כלכלית ניאו-ליברלית, שהפכה את בתיהם לנדל”ן ואת מרקם חייהם להפרעה במרחב. יעל ברדה מציעה עמדה פוליטית של סולידאריות הן עם מבקשי המקלט והן עם תושבי השכונות
הם כבר תכננו את כניסתו המרהיבה של כוכב הטלוויזיה, את הופעתה הנוצצת של הנסיכה האדומה. עכשיו השבט הלבן עומד ומקלל מול הקומבינה האולטימטיבית של שאול מופז, שידע היטב כי אין לסמוך על קולותיהם. משה קריף חזר לימי דוד לוי
התגובה לפשע השנאה כלפי פליטים ומהגרי עבודה בשכונת שפירא חייבת להיות תקיפה וחד-משמעית. אבל לצד זאת, יש לזכור כי צקצוק לשון מול טענותיהם של תושבי השכונה רק מוביל את מי שיכלו להיות בני ברית הישר לידיהם המגואלות שנאה וגזענות של הבן-גבירים והבן-ארים. אבי דבוש על ההכרח בהתארגנות קהילתית כנגד ההפרד…