ביבי כנראה עסוק בלהכין קליפים מצחיקים, להקדים את הבחירות, לריב עם דיסקין. מה אכפת לו מאיזו שכונה עלובה בדרום העיר שמתקוטטת בתוך עצמה. הטור השבועי של יעל בן יפת
מה יותר קל מלקנות את הילידים בטאבלטים ובציורים של עצים מלבלבים ואיתנים. איציק ספורטא על חצאי האמיתות בנאום נתניהו, וכמה גרפים קצת פחות זוהרים שמי אם לא הוא אחראי להם
למרות שציבור גדול יצא לרחוב לצעוק די!, ידע ראש הממשלה שהדרך להעביר את האג’נדה הקפיטליסטית שלו היא לדבר על מלחמה. יעקב בן אפרת על ההיסטוריה המפוקפקת של ההתגייסות למען “המדינה”ֿ
דימוי הקורבן הפסיבי – שאותו אנו מייחסים בגזענות בוטה לשכנינו הערבים והמוסלמים, כאילו הם פתיים ההולכים שולל אחרי מנהיגים ציניים ומניפולטיביים – יושב עלינו בול. חגי רם על הבורות הגמורה של הישראלים ביחס לאיראן, המשמשת היטב את חונטת ברק-נתניהו-ליברמן לקראת מימוש הרפתקתם הנפשעת, תוך דחיקת הפלסטינים מהתודעה
האם בכירי צה”ל אכן סבורים כי הפצצות ייפלו על נאצים שבמקרה מדברים פרסית? או אולי, למרות תודעת השואה העמוקה בצבא (ע”ע “עדים במדים”), הם מסוגלים לעשות את האבחנה בין אז ועכשיו, שם וכאן? אבנר בן-עמוס ותמי הופמן על השילוש הבלתי-קדוש: צה”ל, איראן והשואה
יאיר לפיד, ביבי נתניהו – זה מקרקר בפייסבוק וזה מגעגע מול יהדות התפוצות, אך שניהם חובבי מצלמות ומשוכנעים שמורשת האבות הפרטיים שלהם תביא גאולה לעם ישראל. רענן ליפשיץ על הנהגת הג’וניור
הלקח המרכזי שניתן להפיק מסוריה, המוציאה סכומי עתק על פיתוח צבאה ומזניחה את רוב אוכלוסייתה, הוא שהשקעה בלתי-מידתית בעוצמה צבאית היא הגורם להתקוממות. חבל שנתניהו הסיק את ההפך ביחס לישראל
מרכזים אותם ב”גטו”, דואגים ששכרם יהיה נמוך, לא בודקים בקשות למקלט מדיני, מאלצים אותם לישון בחוץ – ואשכרה למות מקור. רועי וגנר על היד המכוונת (והנעלמה) של השלטון הארצי והמקומי
השקפת העולם האמונית-לאומנית של חוגי הימין נתקלת לעיתים בהתנגדויות. אמנון פורטוגלי מנסח עבור ממשלת ישראל את חוק ההסמכה, שיסייע בניכוש העשבים הדמוקרטים השוטים
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
