רגע לפני פרסום מסקנותיה של ועדת טרכטנברג, שאין ממש סיבה לצפות להן, כדאי שנשאל ונבין מהו האופק של המאבק החברתי שהחל פה בקיץ 2011? סיכום ביניים של מחאת האוהלים, חלק שלישי ואחרון
אחד המפתחות להבנת המופע התיאטרלי שהתרחש בבניין האו”ם היה מצבם של הדוברים בבית: צניחתו של אובמה בסקרים, הקואליציה של נתניהו ומעמדו של עבאס בשטחים. פרשנות
נאום אובמה היה מפגן כוח וולגרי של המעצמה הגדולה בעולם ושל משרתיה, או שמא אדוניה היהודים והישראלים. אבל כל עכבה (כאילו 63 שנים זה לא זמן) לטובה: אם אתם לא רוצים שתי מדינות, סופכם שתקבלו מדינה אחת דו-לאומית
במו ידיהם יצרו המנהיגים הישראלים את התנאים להולדת המהלך הפלסטיני באו”ם, וכעת הם מתרוצצים, ספק בבהלה ספק בהתנשאות מזויפת של מדכאים, כדי למנעו. אם יצליחו ואם לאו, הפלסטינים עברו לדבר בשפה חדשה – שלא רוקדת לחלילו של ביבי
הדבר האחרון שאובמה זקוק לו עתה זה וטו אמריקאי – מצבו הפוליטי גרוע ומצבה החברתי והכלכלי של החברה האמריקאית לא היה כה גרוע מזה שנים. אבל אוהלים לא יוקמו כאן
ההשוואה של מנואל טרכטנברג בין ישראל לאמריקה הלטינית של שנות השבעים, פוגעת בול. היא מעידה שהשוק החופשי פשט רגל, ובדיוק כמו ההמונים באמריקה הלטינית גם במזרח התיכון ממש לא עומדים לוותר: Que se vayan todos
הצעירים שבקושי היו בגיל המתאים להדליק נרות אחרי רצח רבין, עושים כעת מה שהמבוגרים לא היו מסוגלים לעשות אז – בניית זהות ישראלית סולידרית, המסוגלת לחיות בשלום עם עצמה כתנאי הכרחי לשלום עם שכנינו. ובעיקר, כזאת שלא תזדקק שוב ושוב למצוא אויבים חדשים
לישראל דרושה ועדת חקירה כלכלית, שתבדוק את התרחבות הפערים, העמקת העוני וכל שאר נושאי המחאה אל מול בכירי המשק האוצר. אך ועדת טרכטנברג החליטה לעמוד בקרן רחוב ולשוחח עם כל מי שעובר, בעזרת הרבה מאוד ניו-מדיה ומעט מאוד סמכויות ויעדים ברורים
ממשלת נתניהו-ליברמן עמדה על שני יסודות מרכזיים: הקפיטליסטי, שהיטיב עם בעלי ההון, והלאומני, שעסק בהפחדה והסתה נגד ערבים ושמאלנים. לממשלה כזאת לא מגיעה הזדמנות שנייה – תפקידה ההיסטורי של תנועת המחאה הוא להביא להחלפתה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
