גל המחאה המתפשט יוצר רושם כאילו רק לאחרונה נעשה בלתי נסבל לחיות כאן, אך למעשה הרע והרוע התחילו עם הכיבוש והם יסתיימו רק כשיגיע קיצו. חומר למחשבה וסיסמה חדשה לקראת ההפגנה הערב
התקשורת, שמתעלמת זה שנים ממצוקות דיור של אוכלוסיות פחות נראות בישראל, מגלה התעניינות רבה באנשי עיר האוהלים. אך בצד התמיכה בולטים גינוי וביקורת. עירית לינור, למשל, אמרה עליהם איחס
קולם הנעלם של המתנחלים במחאה הנוכחית מדגיש את הפערים במדיניות הדיור של ממשלות ישראל. כמו שירותי רפואה וחינוך, דיור הוא חובת המדינה לאזרחיה, ועליה ליישם תוכניות מקיפות של דיור ציבורי
עוד יום בעיר האוהלים: אנשים שמעולם לא מחו על דבר לומדים על כלכלה ופוליטיקה, מתנסים לראשונה בהחזקת מגאפון ודיבור מול קהל, מוצאים שותפים פוליטיים לא צפויים, ובונים דמוקרטיה של הרחוב
צעקת הפנתרים עודנה מהדהדת בין שיכונים לבתי פאר, בין עשירים לבין מי שידם אינה משגת. מחשבות על דרך הפנתרים השחורים ועל הצורך במחויבות אמיתית להליכה בנתיבי המהפכה המתמדת
המאבקים על מחירי הדיור והמזון הם צעד לעבר ביסוס חברה אזרחית משפיעה ותזכורת כואבת לחברי הממשלה שהם משרתי הציבור, לא אדוניו. חשוב להנכיח את הקשר ביניהם ולא להיבהל מהמלה “פוליטי”
הפמיניזם המזרחי צמח בצומת בו נפגשו האקדמיה, תנועות פוליטיות ומחאה עממית. מאמרה של סמדר לביא מתעלם מנשים וממרחבים שקיימו זיקות בין הסביבות הללו, ומייצר היסטוריה חלקית בלבד. תגובה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
