הגיע הזמן לשינוי תרבות ההתנגדות בחברה הערבית. פרישה מהכנסת, למשל, תאפשר בניית פלטפורמה חדשה למאבק, כזאת שמקבלת את הלגיטימציה שלה מהרחוב הערבי הפלסטיני בתוך ומחוץ לקו הירוק – בלי קשר למוסדות הרשמיים
הדיון שהתלהט בעקבות הירצחה של ליאן נאסר הוכיח (שוב) שכנשים ערביות מתות בנסיבות לא טבעיות, אנשים מרשים לעצמם לנתח את סיבות המוות ואף להאשים את הקורבנות על שנהרגו. כאשר מדובר בגברים, גם אם פשעו, הסלחנות מטשטשת כל עובדה
התקשורת שותה בקשית את השיח של הימין, ובימים האחרונים התגייסה להפיץ ידיעות מסולפות על התנהלותו של ח״כ באסל גטאס לאור האישומים נגדו – כאשר העובדות לא מעניינות איש. ובסופו של דבר, לא שמענו מלה אחת על מצבם של האסירים הפוליטיים
אם מתנגדים לאסד, הופכים במקרה הטוב לג’בהאת אל-נוסרה ובמקרה הפחות טוב לדאעש: מדהים כיצד חלק לא מבוטל מהאליטות הפוליטיות הישנות בחברה הערבית רואות באסד את המושיע של החילוניות והשחרור הלאומי, ובוחרות להצדיק את פשעיו. אולי כי הישרדותו היא הישרדותן
החברה היהודית לא יישמה את דו”ח המבקר, לא התכוננה כראוי והתעלמה באופן גורף מהתחזיות הגלובליות להשפעות אקולוגיות על המזרח התיכון. ואז האש התלקחה ושוב כמה נוח, נדרשו הערבים למלא את התפקיד של השעיר לעזאזל
הקריאות לתפילה וצלילי פעמוני הכנסיות אינם אקטים פוליטיים, כי אם חלק אינטגרלי מזהותנו ומזהות ערינו. ״חוק המואזין״ שמלווה בסיסמאות שקריות על ״איכות חיים״ יהודית בלבד מוביל אותנו צעד נוסף לקראת הטרנספר של ערביי ישראל
צעדתי בהפגנה ביפו בשישי האחרון לא מתוך סולידריות, כי אם מתוך הכרה – הכרה בכך שאני חלק מקבוצה מדכאת, שגברים מדכאים נשים מדי יום ובעזרת כלים אלימים, ושגברים המאמינים בשוויון מגדרי חייבים לאתגר את עצמם באופן קבוע
התנהלותו של השופט יוסף שפירא בפרשת בל”ד מדגימה כיצד מי שתפקידו לבקר את התנהלות המדינה ולדאוג לאינטרס הציבור ובמיוחד לנרדפים על ידי השלטונות, הופך לכלי בידו של המשטר ומנצל את תפקידו הציבורי על מנת לפגוע באופוזיציה ובתפקודה
במקום להתמודד עם הטיעונים על תרומתו של פרס לכיבוש בקונטקסט היסטורי ומוסרי, קפצו ח״כ פריג׳ ושאר ערביי מחמד להגן על הנשיא לשעבר ולהסית נגד הלגיטימיות של בל״ד. הם לא נקטו בעמדה המוסרית המתבקשת גם כאשר היום לפנות בוקר נערכו פשיטות ומעצרים ליליים מיותרים של פעילי המפלגה