• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

השמאל הישן מת. יחי השמאל החדש

מה בין עליית קרנו של המעמד הבינוני המזרחי עם הניאו-ליברליזם? מה גרם לעוול חברתי חמור יותר – הקפיטליזם נטול-הרסן של ביבי או מדיניותיה של מפא”י? ומדוע מקונן יובל אלבשן על המזרחים המתנהגים כאשה מוכה?
דויד מוצפי האלרדויד מוצפי האלר

משורר לא מאוד מוצלח, נאבק בכתיבת תזה בהיסטוריה חברתית, ומשתדל לצאת מהמינוס

המזרחים הצעירים ששוקלים להצביע לש”ס מייאשים את יובל אלבשן (“הארץ”, 08.02). “קשה שלא להיתקף ייאוש לנוכח קריאות חברי האליטה המזרחית הצעירה להצביע לש”ס של אריה דרעי, כי זו המפלגה הלא אשכנזית ה’אמיתית’ היחידה”, הוא כותב. “צעירים אלה מוכנים לוותר על ערכי הליבה של ההומניזם — זכויות אדם ושוויון — ולתמוך במפלגה הנשלטת על ידי עירוב מסוכן של רבנים והון, רק כי היו”ר ה’זכאי’ שלה הוא מזרחי”.

אלבשן מזהיר אותנו מפני “המזרחים הביקורתיים”, שפלרטטו עם ש”ס בשנות ה-90, העצימו את כוחה בהתמדה, ובבחירות 1996 היוו גורם חשוב בהצלחת ש”ס, שהפכה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. כולנו זוכרים איך זה נגמר: עם קואליציה שבלבה עמדו הליכוד וש”ס, וממשלה שמינתה לתפקיד שר החוץ את דוד לוי. דוד לוי! זה שלא ידע להשלים משפט באנגלית תקנית, דיבר צרפתית במסיבות עיתונאים עם שגרירים ושרים זרים, והכעיס את כל הכתבים הישראלים – שלמדו אנגלית כדי להשתלב בעולם המצליחנים, והנה, הפרענק מאחל “בון סוואר” מהפודיום בעצרת הכללית של האו”ם ושולח חיוכים למצלמות (וכמה בדיחות דוד לוי אתם מכירים?)

פשעו האמיתי של לוי, כותב אלבשן, הוא שהפריט יחד עם ביבי וש”ס את שרידיה האחרונים של מדינת הרווחה הישראלית. והנה, הוא מקונן, המזרחים הצעירים חוזרים על אותן הטעויות. ממש כמו אשה מוכה.

הטיעון של אלבשן בדבר חלקם של אישי ציבור, תנועות אזרחיות ופוליטיות ונבחרי ציבור מזרחים בהפרטת השירותים הציבוריים וסיום מודל “מדינת הרווחה” – בעינו עומד. כפי שקורה במקומות רבים אחרים בעולם, ההפרטה שהחלה בשנות ה-80 וה-90 בישראל נשאה עימה שינויים פוליטיים וכלכליים שהשפיעו גם על היחסים המעמדיים והעדתיים. אבל לא רק מדינתנו “שינתה פניה”; לא רק אצלנו היה “מהפך”. הקשר בין עליית הפרדיגמה הניאו-ליברלית לבין עלייתן של קבוצות חברתיות חדשות לקדמת הבמה הלאומית והכלכלית הינה תופעה בינלאומית, ולה השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, במיוחד במדינות פוסט-קולוניאליות.

בהודו, למשל, הפופולריות של נרנדרה מודי, בן הקסטה הנמוכה, ומפלגת ה-BJP ההינדית הלאומנית נישאה על כנפי ההפרטה וחיסול מדינת הרווחה, ובתמיכה תאגידית מסיבית כמו זו של ענקית האנרגיה “Reliance” והעומד בראשה, מוקש אמבאני (Mukesh Ambani) – אף הוא בן לקסטה נמוכה – הדיחה את מפלגת הקונגרס הוותיקה ואיתה את משפחת גאנדי הברהמינית. לפי תיאוריו של הסופר והאינטלקטואל ההודי הצעיר, אנאנד גיריהראדאס, הקפיטליסטים החדשים בהודו הביאו עמם לקדמת הבמה לא רק פנוטיפ שונה, אלא גם דפוסי התנהלות ומערכות ממסדיות שונות בתכלית ממה שהיה נהוג עד אז. שמועות על שחיתותם וכוחניותם הן של אמבאני והן של ראש הממשלה החדש מודי מביאה רבים לתהות אם “הודו החדשה” נהיית מערבית יותר, או מערבית פחות.

CM_Narendra_Damodardas_Modi
נרנדרה מודי. הקפיטליסטים החדשים

השאלות על הקשר בין מעמד סוציו-אקונומי, גישה למוקדי כוח וזהות אתנית עומדות בלב דרמה חברתית-פוליטית ברחבי העולם. שאלות אלו, לפיכך, מעסיקות גם את הפעילים בקרב המאבק המזרחי: מה טיב הקשר בין עליית קרנו של המעמד הבינוני המזרחי עם הניאו-ליברליזם בישראל? מה גרם לעוול חברתי חמור יותר – הקפיטליזם נטול-הרסן של בינימין נתניהו  או מדיניותיה של מפא”י, שנבתה סביב קשרי הפטרונז’ במסגרת קולקטיבים נבחרים, והתייחסה למזרחים כעל מאגר כוח אדם נזיל? ומה הלאה? האם על מובילי המאבק המזרחי להשתלב במוסדות פוליטיים קיימים ו”לשנות מבפנים” או להקים תנועה חדשה? והאם צריכה תנועה כזו להיות מוגדרת כ”מזרחית”?

כפי שלא כל אשה היא פמיניסטית, לא כל מזרחי הוא “מזרחיסט”. אולם דומה שהשיח המזרחי הביא להבנה – אפויה למחצה ככל שתהא – שיש קשר בין מזרחיות לעמדה פוליטית, ולא רק ל”צ’חצ’חיות” או לפופוליזם ליכודניקי כפי שהיה במערכת הבחירות של 1981. משה כחלון, אריה דרעי, מירי רגב, פרופ’ יוסי יונה, אורלי לוי-אבקסיס, פרופ’ סמי שלום שטרית, אלי אוחנה, ד”ר יפעת ביטון, שלמה מעוז ורבים אחרים – פעילים ומועמדים – נחשפו בתקשורת בחודשים האחרונים לשאלות בנושא, כאשר התייסויותיהם נעות על הציר בין ניסוח פוליטיקה מזרחית מהפכנית ועד להתעקשות לקונית שאין משקל למזרחיותם כאנשי ציבור; אך המשותף לכולם הוא ההתמודדות עם הציפייה התמיד לא-מנוסחת שיהיו “חברתיים”. קישור זה, חד-ממדי ככל שיהיה, מלמד על נוכחות חדשה לשיח המזרחי בחלקים מהפוליטיקה הישראלית.

“העתיד שייך לפרולטארים,” קובע ווינסטון, הדמות הראשית ברומן “1984”, ומבטא את הכמיהה הכמעט נואשת של בן המעמד הבינוני שמשווע למהפכה פוליטית אך אינו מסוגל להביאה בכוחות עצמו. לא מעטים מקוראי “הארץ” יכולים להזדהות עם ווינסטון בתקופת בחירות זו. פוליטיקת הגושים שחוצה את מפלגות ישראל מכתיבה את הצורך בבריתות חדשות, ומאתגרת את הממסדים הפוליטיים הקיימים בשמאל כיום. כל השחקנים הפוליטיים – גם משמאל וגם מימין – משתדלים לפני הבחירות “להרחיב שורות” ולגרוף קולות של מצביעים מזרחים. גם דרעי וש”ס, הרחוקים מלהיות חפי אינטרס פוליטי מיידי להיכנס לממשלה, מחזרים אחרי הקולות האלה, ותוצאות הפגישה של דרעי עם קבוצת אקטיביסטים מזרחים כבר עלתה בסרטון בדף הפייסבוק שלו.

peretz
פרץ בדמותו של האדם הקדמון בסינמה סיטי. צילום: יעל גינדיאן

השיח משתנה. השוו לאיך זה נראה לפני תשע שנים, כשעמיר פרץ עמד בראש מפלגת העבודה. בתשדיר הבחירות שלו דאז, פרץ ניסה להגדיר את “כשירותו להנהיג” בתוך הנרטיב הציוני הקלאסי: עלינו ממרוקו, הוריי עבדו קשה, נפצעתי למען המדינה. הפכתי חקלאי. ‘חבריי קראו לי’ להתמודד לראשות העיר שדרות. לימדתי ילדים בשדרות ש’כל אחד יכול’. אני רוצה שבמדינה כל אחד יוּכל. תבחרו בי.

והאם עמיר פרץ שנאמן לנראטיב הציוני הזה התקבל על ידי הקולגות שלו? רק תחזרו לקרוא מה שגילה לנו וויקיליקס: בוז’י, כעת מועמד מוביל לראשות הממשלה, אמר בשיחה סגורה עם נציג מחלקת המדינה האמריקנית ב-2006  שיו”ר המפלגה שלו “נתפס כמרוקאי ואגרסיבי”.

אם השמאל הישראלי יבקש להיות חלופה אמיתית לשלטון הימין והמתנחלים, עליו להשכיל להתעלות מעל לנרטיב התבוסתני בדבר הצבעת “ההמון המזרחי” שוב ושוב לטובת הליכוד, כ”אשה מוכה הממשיכה לאהוב את בעלה המכה.” על תנועות הקיבוצים והמושבים לתת את הדעת על המקום השמרני בו הן מתבצרות לנוכח קריאות לרפורמה של הרשויות האזוריות והמקומיות; על מפלגות העבודה ומרצ להתייחס בכובד ראש וברצינות על ההסללה בחינוך בפריפריה; על הייצוג הלקוי לחלקים נרחבים באוכלוסייה ברשימת המועמדים שהציגו.

הותרת השיח ברובד של “ערכים הומניסטיים” אל מול “המפלגה ה’לא-אשכנזית’ היחידה” מסתירה אי-נכונות להתמודד עם סוגיות אמיתיות שעל הפרק, ומנציחה את השמאל בישראל כמחנה פוליטי צר, שמרני ומתנדנד על סף אחוז החסימה. היה זה דווייט אייזנהאואר שקבע: “קבוצה המעדיפה את הפריווילגיות שלה על גבי העקרונות שלה, לבסוף מאבדת את שניהם”.

כנראה שיעניין אותך גם: