לא רק נגד השמאל: בחזרה למאבק מזרחי ואוניברסלי
פעיל חברתי. חבר ב”קשת הדמוקרטית המזרחית”, פעיל בקבוצת “המעברה” ובתנועת “יש גבול”
הפוסט הזה נכתב אמנם בעקבות שירו של רועי חסן, “אם יהיה שלום כל הערסים יבואו” (״הארץ״, 30.06.15), אבל הויכוח שלי כאן הוא מול הגישה הכוללת של מה שאני קורא “המאבק המזרחי הרדיקלי”. זו גישה הרואה את המאבק המזרחי כמטרה מרכזית, ואולי יחידה (ממנה נגזרות גם החלטות פוליטיות, כמו לשכוח את כל החסרונות ולהצביע ש”ס, כי זהו מאבק מזרחי. זו רק דוגמה אחת). כנגד גישה זו, אני מציב גישה של מאבק מזרחי וגם אוניברסלי. בנוסף, אני מבקש לטעון כאן שהמאבק נגד השמאל כדבר כוללני הוא בעייתי. הימין, בטח בשנים האחרונות, אשם לא פחות באפליה, בשלילת הזדמנויות ובנחיתותם הכלכלית של המזרחים. על אף צביעותו השמאל, מאבקו למען הפלסטינים חשוב, מאחר ואין מישהו אחר שנאבק למענם.
בעיקר, אין שום קשר הכרחי בין שני הטיעונים. העובדה שהשמאל צבוע לא אומרת שום דבר על המעשים חסרי המוסר של המתנחלים, שמתיישבים על אדמות פרטיות, שמתעמרים בפלסטינים ושרוצים לדחוק אותם מאדמותיהם. המתנחלים מובילים אותנו, שוחרי השלום, במסלול כפוי של מלחמות מתמידות בשל האמונה שארץ ישראל ניתנה לנו משמים. לכל העובדות הללו האין קשר לצביעות השמאל. מי שכותב שירים על סבלם של המזרחים חייב בעצמו להיות רגיש לסבל של קבוצות זהות אחרות. המאבק המזרחי החד-סטרי מוביל לאותה גישה צבועה של רועי חסן עצמו, המדבר על צביעות השמאל במקום לכתוב שיר, למשל, על הצביעות ועל חוסר המוסריות של המתנחלים.
הלאומנות (וגם הלאומיות והאמונה במשנה הציונית) הם נחלת הימין (ולא רק השמאל הציוני). במקרה הקיצוני, הלאומנות חותרת מתחת למאבק המזרחי בטענה ש”איננו רוצים פילוג בעם, אלא אחדות״. כיום, ומאז שנתניהו עלה לשלטון, הימין דופק את המזרחים יותר מהשמאל. המדיניות הניאו-ליברלית התחילה בממשלת ליכוד לאומי ב–1985. מבחינה זו, אין הרבה הבדל בין מפלגות השלטון של העבודה והליכוד, אבל בפועל ממשלות הימין הן ששולטות, ונתניהו הוא שהביא עלינו את הקיצוצים בקצבאות הילדים ואת החוקים המונעים מאמהות חד הוריות לצאת לעבוד. חברי הכנסת הימנים ומצביעי הליכוד המזרחים תומכים במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית בדיוק כמו מפלגת העבודה. מכיוון שהימין בשלטון, צריך לתקוף אותו על הפגיעה במזרחים.
חשוב לזכור: רוב המזרחים אינם תומכים במאבק הזהותי המזרחי שהובילה תנועת ״הקשת הדמוקרטית המזרחית״ בשמנו, ואותו מובילים כיום צעירים מהדור השלישי. חלק גדול מהמזרחים, כגון חברי מרכז הליכוד וחברי הכנסת מטעם הליכוד, משתייכים למעמד בינוני מזרחי. עיניהם טחו מראות את סבל המזרחים העניים ומוכיחה זאת תמיכתם המתמשכת במדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו מנהיגם. לכן מי שמתקיף רק את השמאל מספק לימין מסך ערפל, תחתיו הוא יכול להמשיך בעוול הכלכלי הנעשה לחלק גדול מהמזרחים (דוגמא אחת מני רבות היא הפגיעה בדיור הציבורי, שנעשתה במהלך שנות הימין בשלטון).
במאבק על החטא ההיסטורי כנגד המזרחים צריך לזכור שלא מספיק להחזיר את הכבוד, אלא גם להיאבק בפגיעה הכלכלית, באפליה בחינוך, בהסללה ובחסימת האפשרויות להתקדמות. האשמה בכך אינה רק נחלתו של השמאל, אלא של כל הממשלות.
הגישה הרואה את המאבק המזרחי כמטרה ראשונה ואחת ויחידה פוגעת, בסופו של דבר, במזרחים עצמם. זאת מהסיבה הפשוטה שכבוד קל יותר להעניק מאשר שוויון הזדמנויות בחינוך ובתעסוקה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא התמיכה הנוכחית בש”ס. מנקודת המבט של המאבק הפוליטי לשוויון עבור מזרחים, תמיכה זו מזיקה, מכיוון שש”ס היא מפלגה סקטוריאלית, המדברת על ״השקופים״ לצורך בחירות בלבד. ש”ס לא תמכה בזמנו בחוק הדיור הציבורי וגם היום איננה ניצבת בחזית המאבק למען הדיור הציבורי ולמען עניינים חברתיים אחרים. ברגע שתופעל המשמעת הקואליציונית ש”ס תתקפל, מלבד כשזה נוגע בענייני הסקטור אותו היא מייצגת.
יש לחזור אל האוניברסליות, שהיתה חלק מרכזי לצד המאבק המזרחי של תנועות כמו ״הקשת״. מי שנאבק למען שוויון למזרחים, נגד גזענות ונגד דיכוי על רקע זהותי חייב להיאבק גם למען אוניברסליות, להיאבק לשוויון למען כולם. אותו “כולם” כולל בהכרח גם את יוצאי אתיופיה, את העולים מחבר העמים שנכשלו בקליטתם, את הערבים אזרחי המדינה ואת הפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש. אין יותר חשוב מזה. הטענה כאן איננה שהפלסטינים מנצחים בתחרות הסבל, אלא שעם כל ההזדהות עם כאבם של הצעירים המזרחים ועם שותפות הגורל במאבקם, עדיין לא ניתנת להם “רשות” אידיאולוגית לנכס רק לעצמם ולזהותם את אותו כאב. פעולה כזו כאילו אומרת לשמאל: קודם תיאבקו למען הכאב שלנו, אחר כך נצטרף למאבק נגד הכיבוש. הראייה החד-צדדית של המאבק המזרחי משולה לשימוש בכאב השואה לטובת ניכוס הקורבנות ליהודים בלבד.
“החטא הקדמון”, הקליטה הנפשעת (כולל מעשי פשע ממש כמו חטיפת ילדי תימן), כמו גם ההסללה, ההתנשאות והאפליה נגד המזרחים – כל אלה רובצים כאבן כבדה על צוואר השמאל ומשמשים את הימין כדי להפלות ולדכא קבוצות ועמים אחרים. האבן הכבדה הזו, גם אם נסתרת לפעמים, משמשת כחלק מתעמולה דמגוגית מסוכנת בשירות הימין הקיצוני, החותר תחת יסודות הדמוקרטיה. מי שמאמין בגישה האוניברסלית, ומי שרואה את ההקשר הרחב של החברה בה אנו חיים, חייב לראות את דיכוי חופש הדעה, דיכוי השמאל כקבוצת מיעוט, דיכוי כל מי שמנסה לתמוך בסבל של הפלסטינים כחלק ממאבק לשחרור כל הקבוצות המדוכאות. המאבק המזרחי אסור שייתן יד לשימוש הציני הזה בעוול שנעשה למזרחים (בכך שתוקפים את השמאל ללא הבחנה ובאופן בלתי ספציפי, כמו בשירו של חסן).
וכמה עניינים עובדתיים: חלק גדול ממחרימי ההתנחלויות אינו גר בקיבוצים; תביעת הפלסטינים להישאר על אדמותיהם אינה נשענת על “תוקף צו אלוהי” אלא על עובדת ישיבתם על הקרקע הזו מדורי דורות. אני וחבריי מהשמאל הרדיקלי מקיימים מאבק משותף עם חברינו הפלסטינים. יחד אנו עומדים, כתף אל כתף, בהפגנות שבועיות מול צבא הכיבוש, אוכלים ביחד, מבקרים זה בביתו של זה. הייתי שמח אילו אותם חברים מהשמאל היו מצטרפים גם אל המאבק המזרחי ואני רואה בעיה קשה וחמורה בהתעלמותם ממאבק זה, אבל זה לא הופך אותם ליושבי מסעדות, ההולכים לצד הפלסטינים ולא איתם.
צריך פעם אחת ולתמיד להפריך את הטענה הנאיבית שהשלום לא מגיע בגלל שהשמאל או בגלל שממשלות ישראל לא מכירים את התרבות הערבית. השלום לא מגיע בגלל הקשר בין ישראל למעצמה אימפריאליסטית, בגלל הלאומנות משני הצדדים, ובעיקר – בגלל הכיבוש הנתמך על ידי ארצות הברית.


