על בדידותו של השמאל הישראלי

אחרי שבועיים של עיסוק אינטנסיבי בתגובת השמאל העולמי למתרחש באזורנו, הדיון הישראלי עובר לשלב הבא: שלב ביקורת הביקורת. בימים האחרונים, כמה שמאלנים ישראלים פרסמו טקסטים שמביעים שאט נפש מהביקורת שהפנו שמאלנים ישראלים אחרים כלפי הסירוב של רבים משמאלני העולם לגנות את מתקפת הטרור הברוטלית של חמאס. תום מהגר, נעם שיזף, תמר בן-דוד ואחרים מוצאים טעם לפגם ב”עיסוק האובססיבי” בשיח הפרוגרסיבי באירופה ובארצות הברית. הם לא מכחישים את העובדה שעמדתם של שמאלנים רבים ביחס למתרחש כאן היא, במילים עדינות, בעייתית. מה שמטריד אותם הוא הסטת תשומת הלב מהיבטים דחופים יותר של המשבר הנוכחי, או האפשרות שהביקורת הזאת מהדהדת את עמדות הימין. שיזף כותב שבזמן שהשמאל הישראלי עסוק ב”התקרבנות” הימין עסוק בעיצוב המציאות הפוליטית. בן-דוד טוענת שהביקורת הישראלית כנגד השמאל העולמי “מאפשרת לימין להשתלט מחדש על השיח” ומגבירה את העוינות כלפי טרנסים ופעילי שמאל ערבים ויהודים. מהגר מגדיל לעשות ומצהיר שמדובר ב”שיח ריאקציונרי” שמבטא את סירובו של הציבור היהודי להתפרק מהנכסים שמעניק לו משטר הדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית.

שלושת הכותבים מביעים עמדה חשובה ורצינית. ייתכן שההאשמות שהפנו דמויות מרכזיות בשמאל הישראלי כלפי מקביליהם בעולם משרתות באופן כזה או אחר כוחות שמרניים. בנוסף, אין ספק שיש משהו שבע או “פריבילגי” בצורך לנהל בעת הזאת מאבקים דיסקורסיביים. הקורבנות האמיתיים של מתקפת חמאס ושל משטר המקארתיזם והמיליטריזם הישראלי לא מתעניינים במה שמתרחש כרגע בקמפוסים באירופה ובארצות הברית. ועדיין, הכותבים הללו מחמיצים היבטים חשובים של הדיון שמתנהל בשמאל הישראלי בשבועות האחרונים.

אין קונטקסט לרוע אנושי

ראשית, המאמרים הללו קרובים באופן בעייתי ללוגיקת ה”יורים בנגמ”ש”. האם השמאל הישראלי אמור לצנזר את מחשבותיו כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי? כמובן שיש דברים דחופים יותר מלהיאבק על דעת הקהל העולמית. אבל האירוע שמתרחש כעת באזורנו הוא אירוע היסטורי רב-ממדי, וטבעי שכמות מסוימת של תשומת לב תופנה להיבטים דיסקורסיביים ותרבותיים, בעוד כמות אחרת תופנה להיבטים גאופוליטיים וצבאיים. ייתכן שבמהלך שבוע אחד בחודש אוקטובר התפרסמו יותר מדי טורים בנושא שלא ממוקם גבוה בסדר העדיפויות של נעם שיזף. קורה. האם על סמך זה ניתן לומר שהביקורת נגד העמדה המבישה של שמאלני העולם משרתת כוחות ימניים? השיח הציבורי בעידן תקשורת ההמונים הוא שיח מבוזר ודינמי באופן קיצוני. אי אפשר לחשב את זכות הקיום של עמדה מסוימת בהתאם לסיכוי שכוחות אחרים יעשו בה שימוש מזיק. זוהי מחשבה אנכרוניסטית שלא תואמת את המבנה הבסיסי של המציאות התקשורתית בעידן הנוכחי.

שנית, הכותבים ממעיטים בחומרת המשבר שמולו אנחנו ניצבים. הם אמנם מזהים את הבעייתיות של תגובת השמאל לאירועים, אבל טוענים שמדובר בתופעה נקודתית. זו טעות. מדובר בפשיטת רגל מוסרית, אינטלקטואלית, ופוליטית בהיקף חסר תקדים. השמאל הפרוגרסיבי, הרדיקלי, העקבי – תקראו לו איך שאתם רוצים – הפגין בשבועות האחרונים מידה בלתי נסבלת של אינפנטיליות, בורות וחוסר אחריות. אין סיבה שנרגיש צורך לסנגר על אנשים שמגיבים במשיכת כתפיים לרצח של תינוקות ישראלים. בעיניי, היקף התופעה בהחלט מצדיק את השימוש במושג המכליל “השמאל העולמי”. השמאל הזה מסרב נחרצות לומר שאין לגיטימציה לטבח המוני של ישראלים. זהו סירוב עקרוני, לא נסיבתי. הוא לא נוסח בתגובה לאסון שמתרחש כעת בעזה. מובילי דעה שמאליים הביעו תמיכה בלתי מסויגת ב”התנגדות הפלסטינית” עוד בבוקר של השבעה באוקטובר, הרבה לפני שהחל קמפיין ההפצצות הישראלי.

בנוסף, למושג “קונטקסט” אין שום משמעות בדיון הזה. מודעות לקונטקסט איננה תאודיציה; קונטקסט לא מסביר לנו דבר על טבעו של רוע אנושי. הכיבוש לא הופך את שחיטתם של ילדים ישראלים לפחות שערורייתית, ושחיטתם של ילדים ישראלים לא הופכת את הפצצתם של ילדים עזתים לפחות זוועתית. יכול להיות, כפי שמהגר טוען, שיש מידה מסוימת של מניפולטיביות בדרישה לגנות את האלימות הפלסטינית. אבל הסיבה שהמניפולציה הזאת עובדת היא שעמוד השדרה של השמאל העולמי כל כך גמיש שהוא מוכן לסרב לגנות טבח של ילדים! ובכן, לא מעניין אותי מי הולך לעשות שימוש בדברים שאני אומר. אדם צריך לדעת להעדיף עקרונות אנושיים על צרכים מחנאיים. שמאלן שמתקשה לגנות רצח של תינוקות הוא אדם שסובל מבלבול מוסרי קיצוני. ואם כל השמאלנים מתקשים לעשות זאת, אז כל השמאלנים מבולבלים מוסרית.

הנקודה השלישית נוגעת לקשר שבן-דוד מזהה בין הביקורת על השמאל העולמי לבין העוינות הכללית כלפי התנועה הפרוגרסיבית, וספציפית כלפי האוכלוסייה הטרנסית. צריך לומר בכנות. הקשר הזה קיים. ברור שיש קונסיסטנטיות בין ההאשמות שמופנות כעת נגד השמאל העולמי לבין עוינות קודמת ביחס לשמאל הפרוגרסיבי. אבל האם הקשר הזה מומצא לחלוטין? האם לא מדובר על מגמות פוליטיות שנובעות ממקורות והקשרים דומים? גילויי הסלחנות כלפי רצח של ישראלים לא הופיעו יש מאין. חלק משורשיה של התופעה הזאת נטועים בהיסטוריה הארוכה של השמאל, בפוליטיקה האנטי-אימפריאליסטית של המאה העשרים, וחלק משורשיה נטועים בהתפתחויות מאוחרות יותר, כמו עליית הפרוגרסיביזם הזהותני. הסיבה שג׳ודית באטלר מופיעה תכופות בדיונים הללו היא שבאטלר מגלמת באופן המובהק ביותר את הממשק בין הפרוגרסיביזם לבין האנטי-ישראליות השמאלית.

משמאל מעמדי לשמאל קמפוסים

מיותר לציין, שום אוכלוסייה איננה נושאת באחריות לשום סיטואציה פוליטית. השמאל חייב לתמוך בקהילה הטרנסית ובמיעוטים אחרים באופן חד משמעי. אבל אנחנו חייבים לשאול את עצמינו כיצד הדפוסים המחשבתיים וההתנהגותיים שהשמאל אימץ בשנים האחרונות הזינו את התגובות לשבעה באוקטובר. האם המשבר הזה נחת עלינו משמים? האם לא ניתן לזהות סימנים מקדימים? אחת הזיקות הבולטות בין עליית הפרוגרסיביזם לבין השנאה השמאלית היוקדת לישראל היא העובדה ששתי התופעות קשורות לתהליכי האקדמיזציה של השמאל, למעבר משמאל עממי ומעמדי לשמאל קמפוסים אליטיסטי וזהותני. הביקורת נגד התאוריה הקווירית או הפוסט-קולוניאליסטית איננה קשורה רק לתוכן של הזרמים הללו, אלא גם לאופן שבו הם משקפים את ההתרחקות של השמאל מהאדם הפשוט וההתבצרות באוניברסיטאות, תהליך שתומא פיקטי מתאר כמעבר “משמאל פועלים לשמאל משכילים”. מכיוון שהשמאל הפך את מערכת ההשכלה הגבוהה לאתר הפעילות המרכזי שלו, הוא פיתח נטייה לעשות רדוקציה של המציאות החברתית והפוליטית לטיעונים תאורטיים. הביקורת מופנית נגד השפעת היתר של מסורות תאורטיות כשלעצמן על התרבות הפוליטית השמאלית, ופחות נגד טיעונים תאורטיים ספציפיים. לכן, כשמהגר מנסה להדוף את הביקורת הזאת באמצעות מובאות מאותם מקורות מחקריים הוא בעצם מחזק אותה מבלי משים.

וכן, צריך להגיד בכנות שיש קשר בין התרבות הפרוגרסיבית לבין הגיבוי שמעניקים שמאלנים רבים לאלימות של חמאס. הנטייה לדוגמטיזם וצדקנות, היחס למדוכאים כקדושים מעונים ועליונים מוסרית, הדה-לגיטימציה של היריב, הרדוקציה של בני אדם לפרופיל זהותי ולרקע חברתי, ובעיקר, הפוליטיזציה הוולגרית, האגרסיבית, של ההיבטים האינטימיים ביותר של החיים, של שכול, סבל, וכאב אנושי – זוהי מורשתו של השמאל הפרוגרסיבי שמיתרגמת כעת לתמיכה ברוצחי ילדים. אני מבין מדוע בן-דוד חוששת שהביקורת הזו עלולה להיהפך לעוינות כלפי קבוצות מוחלשות. עלינו להבהיר שהביקורת שלנו מופנית נגד זרם אידיאולוגי שעושה פטישיזציה לקבוצות מיעוט ולא נגד הקבוצות הללו עצמן. במקביל, פרוגרסיבים ישראלים חייבים להתייחס לביקורת הזאת באופן ענייני, ולא לייחסה למניעים קסנופובים אפלים או לרצון “להשפיל נערות, אוטיסטים וטרנסיםות”.

ביקורת שמאלית פנימית לא נובעת מסימפטיה סודית לימין. נהפוך הוא. כאשר איש שמאל מצביע על כשליו וחולשותיו של המחנה שאליו הוא שייך הוא עושה זאת מתוך מחויבות למחנה הזה, מתוך כוונה לחזקו. השמאל הישראלי לא יכול לעבור בשתיקה על מה שמתרחש בעולם בשבועות האחרונים. עלינו לזעום על חברינו בעולם, להתווכח אתם, להיאבק בהם. עלינו לדרוש מהם להיות שמאלנים טובים יותר.

רן היילברון הוא אקדמאי וכותב ישראלי. הוא אחד ממארגני מכתב אנשי הרוח והאקטיביסטים מהשמאל הישראלי, שפורסם בתגובה לעמדת חלקים בשמאל העולמי.