האמת היא שהדמוקרטיה מפחידה

שובה הדרמטי של המחאה החברתית פתח דיון ציבורי ואינטלקטואלי על האלימות. הטענה שנשמעה מפי המשטרה והתקשורת כאילו “המחאה הפכה לאלימה”, ותגובות הגינוי הפבלוביות שנשמעו מפוליטיקאים, גררו מגוון של טיעוני סנגוריה מפי כותבים המזדהים עם המחאה. בין היתר נטען שהמשטרה שיקרה כדי להצדיק את האלימות שבה נקטה, שמעשי ונדליזם או אלימות היו נחלתם של בודדים, שחסימת כבישים וניפוץ זגוגיות אינם ראויים להיחשב כמעשה אלים, שמחאות בלתי-אלימות אינן אפקטיביות, ושמותר להגיב באלימות כלפי אלימות ודיכוי ממסדיים. אלה דיונים שקשה היה להימנע מהם, ובכל זאת, ראוי לזכור כי הם שייכים לשיח על האלימות שאת הנחותיו ומונחיו השכילו להגדיר בעלי העניין המבקשים להשחיר את פניה של המחאה. דיון בחלק מן הסוגיות העולות מן המחאה יכול להתקיים גם במונחים של שיח על אזרחות דמוקרטית, ובעיקר על הקשר שבין התנגדות אזרחית לבין דמוקרטיה.

לתפיסה שלפיה אזרחות כרוכה בהתנגדות לשלטון יש שורשים עמוקים במחשבה המדינית, ובעיקר במסורת הרפובליקנית. מקיאוולי טען שחירותה של הרפובליקה הרומית נבעה מן האיבה המתמדת בין האצילים להמוני העם, ומן העובדה שהמוני העם שמרו על חירותם בעצמם וסירבו להפקיד אותה בידי האצילים. הרפובליקנים של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה סברו שהחירות נדונה לכליה בלי פעילות מתמדת של אזרחים פטריוטיים, העומדים על משמרתם נגד בעלי השררה ומתנגדים למעשי עריצות. התפיסה שרואה קשר בין אזרחות להתנגדות אינה בהכרח דמוקרטית – רוב הרפובליקנים לא חלמו על הרחבת האזרחות לנשים ולעניים. אבל זו תפיסה של התנגדות אזרחית או אזרחות לעומתית שניתן בנקל להתאימה לדמוקרטיה המודרנית. היא מפרשת אזרחות באופן שונה מן התפיסה הליברלית, המבקשת לשכך מתחים חברתיים ולצמצם את תפקידם הפוליטי של המוני העם בעיקר לבחירה תקופתית של נציגים המנהלים את המדינה. התפיסה של אזרחות דמוקרטית לעומתית מעודדת מאבק מתמיד של אזרחים נגד בעלי ההון והשררה.

אפשר לדון על מקומה של האלימות בתפיסה הלעומתית של אזרחות דמוקרטית, אבל זה אינו דיון הכרחי להבנה או להצדקה של המחאה החברתית בישראל. העובדה היא שככלל, גם הפלג הרדיקלי והמהפכני של המחאה החברתית אינו דוגל בהתנגדות אלימה. האקטיביזם שלו מעוגן במסורת עשירה של התנגדות בלתי-אלימה מבית מדרשם של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג. אלה דגלו באי-אלימות גם לנוכח מנגנונים נפשעים של דיכוי קולוניאלי וגזעני. כפי שיודע כל תלמיד מתחיל של תנועת ההתנגדות הבלתי-אלימה, שיטותיה מערבות לעתים תכופות הפרה של חוקים בלתי-צודקים או חוקים התומכים במשטר בלתי-צודק. למותר לציין כמעט שאין לבלבל בין אלימות לבין הפרה של חוק: אלימות היא פגיעה באדם ואולי גם ברכוש, והיא יכולה להתקיים בחסות החוק ובאמצעות נציגיו, כשם שהפרה של החוק יכולה להתקיים, ולעתים קרובות מתקיימת, ללא גילויים של אלימות.

אז למי עלה השתן לראש?

התהלוכות וחסימות הכבישים בתל-אביב ב-23 ביוני, במהלך אירועי הלילה הלבן/שחור, ובמקביל לעצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב ב-30 ביוני, היו כרוכות כולן בהפרה של החוק, שנועדה לבטא התנגדות למעשים ולמדיניות של הרשויות. כתב “ידיעות אחרונות”, דני ספקטור, שסיקר את ההפגנה הסוערת של 23 ביוני, כתב שהשתן עלה למפגינים לראש, אבל האמת הייתה בדיוק להפך: השתן עלה לראש לבעלי הכוח היושבים בממשלה, במשטרה ובעיריית תל-אביב. אלה סברו בטעות שהצליחו לדכא את ההתקוממות הבלתי-אלימה שהחלה ביוני 2011. כיוון שסברו שהתמיכה הציבורית במחאה נחלשה, מלאו בזחיחות ונהגו בבריונות בפעיליה. הם יזמו חקירות מאיימות של פעילים חברתיים, הערימו קשיים ביורוקרטיים בלתי-סבירים על מימוש הזכות הלגיטימית להפגין, ודיכאו באלימות הפגנות מחאה בלתי-אלימות כזו שארגנו דפני ליף וחבריה ב-22 ביוני בשדרות רוטשילד.

בעלי הכוח נהגו כאילו פתק בקלפי הסמיך אותם לעשות ככל העולם על רוחם, וכאילו החוק הוא מכשיר שנועד להגן עליהם מפני ביקורת; אבל הם טעו ונפלו בפח היוהרה שהפגינו. התמונות של ליף וחבריה נגררים באלימות למעצר ביום שישי הציתו את זעמם המוצדק של המפגינים במוצאי שבת. הם יצאו לרחובות כדי להזכיר שהמרחב הציבורי שייך לציבור ולא לראש הממשלה או לראש העיר או למפקד המחוז במשטרה. שהמדינה צריכה לשרת את תושביה, ולא להפך. ההפגנה הספונטנית שלהם הייתה מפגן של זעם ושל כוח. זה היה מפגן של דמוקרטיה במובנה המקורי של המלה, כפי ששיחזר אותו אחד מן החוקרים החשובים של הדמוקרטיה האתונאית כיום, ג’וזיה אובר מאוניברסיטת סטנפורד: היכולת של המון העם לפעול בצוותא ולחולל שינויים במרחב הציבורי.

היכולת של המון העם לפעול עוררה מאז ומתמיד הסתייגות וחרדה. היא הסיבה לכך שמשך רוב ההיסטוריה האנושית, “דמוקרטיה” שימשה כמלת גנאי. מאז יוון ורומא העתיקות ועד אירופה של המאה השמונה-עשרה, האליטות שייצרו את המחשבה המדינית חששו מפני כוחם של ההמונים לפרוץ את גבולות ההיגיון והמוסר המקובלים על השכבות המבוססות. הם חששו שדמוקרטיה תערער את הסדר החברתי הקיים, ובעיקר תאפשר לעניים להשתלט על רכושם של העשירים. המצאת הדמוקרטיה הייצוגית בסוף המאה השמונה-עשרה טיהרה את שמה של הדמוקרטיה, בין היתר משום שאפשרה לאליטות לקוות שיצליחו להכיל, לרסן ולביית את כוחו של ההמון במסגרת השיטה הדמוקרטית. אבל החשש מפני האפשרות שההמון ירים את ראשו לא נעלם, והוא מקנן גם בלב הדמוקרטיה הישראלית.

האמת היא שהדמוקרטיה מפחידה. כאשר המון אחוז התלהבות צועד ברחובות וחוסם כבישים, מי שאינו נבלע בו עלול לחשוש מכוחו העצום וממזגו ההפכפך. זהו כוח שלא תמיד משרת את הצדק, והוא עלול להתגלגל לביטויים של שנאה אלימה כלפי מיעוטים חלשים. יש חשיבות למנגנונים חוקתיים שנועדו לאזן אותו, ויש ערך למוסדות של דמוקרטיה דיונית, המאפשרים לאזרחים להשפיע על מדיניות הממשלה ולנהל דיאלוג עם אחרים מתוך כבוד הדדי. אבל אין זאת אומרת שצריך לחשוש מפני כל גילוי של כוח דמוקרטי שפורץ את גבולות החוק והסדר הליברליים.

לא כל פריצת גבולות כזו מאיימת על הדמוקרטיה, ולעתים ההפך הוא הנכון: הדמוקרטיה מתנוונת ושוקעת מבלי שיתקיים מאבק מתמיד על החירות והצדק, ומאבק כזה עלול להיות חיוור ודל-משמעות מבלי שאלה המחזיקים ברכוש ובכוח יחושו מאוימים מעת לעת.

הפגנות המחאה והזעם שערכו לאחרונה פעילי המחאה החברתית היו מפגן של התנגדות אזרחית בלתי-אלימה, שנועד להגן על רוחה ועל מוסדותיה של הדמוקרטיה הישראלית מפני בעלי ההון והשררה המכרסמים בהם ומבקשים לפגוע בהם. זה היה מפגן של כוח אזרחי שנועד, בראש ובראשונה, להגן על הזכות למחות נגד מדיניות הממשלה, להתאסף במרחב הציבורי ולהקים בו אוהלים, להתדיין ולחלום ביחד על עתיד טוב יותר לחברה ולמדינה. מי שהשתתפו בהפגנות הללו, יתקשו לשכוח את תחושת ההתעלות שאחזה במפגינים. כך נראית דמוקרטיה ברגעיה המסעירים והיפים; דמוקרטיה חיה, בועטת וצודקת.

נותר לקוות שהיושבים בעמדות הכוח יפנימו לאורך זמן את המסר החד שהעבירו להם המפגינים: אל תניחו לשתן לעלות לכם לראש, ותנו את הכבוד הראוי למחאה ולדמוקרטיה.

הכותב הוא פוסט-דוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית