היה לנו טוב, היה לנו רע

סמי מיכאל, אברום בורג ויורם קניוק פירסמו באחרונה טקסטים חשובים. בדם לבם הם כתבו על הגזענות הפושה בחברה הישראלית, על קללת הכיבוש ועל מנהיגינו הששים אלי קרב רע. אולם מבחינה היסטורית, הם מציירים תמונה שונה לחלוטין של החברה הישראלית. חשוב להצביע על ההבדלים ולהסבירם.

במאמרו “ברק, עצור את האסון” (“הארץ”, 30.07), קניוק ספק מקונן על עולם שהיה ואבד. “יקיץ הקץ על מה שהדור של הוריי וסבי רצו לעשות”, הוא כותב, וממען את כמיהתו אל הבן-יקיר-לי של התנועה הקיבוצית, אהוד ברק: “כששמעתי אותך מנגן חשתי שמישהו אחר, בעל נשמה, מנגן. אהבתי בך את הפרוסי העברי מהקיבוץ. אני לא יכול שלא לאהוב אותך, חרף כל מה שכתבתי וכתבו רבים, כי יש לך שכל, וכשאתה לא מנגן הכעס מחליק מעליך”. ובהמשך: “המכתב הזה, אהוד, נועד לך…. מתחת לעור הידיים יש בך את החוטא הגדול אבל גם את החכם שהיית. וחוכמה יכולה לישון, לא למות.” כדרכם של רבים מבני “ישראל הראשונה”, קניוק רואה את שנות המדינה הראשונות באור רומנטי. הוא סבור כי אהוד ברק ניחן בסגולות מוסריות ורוחניות משום שהוא “הפרוסי העברי מהקיבוץ”, נצר לתנועת העבודה הסוציאליסטית שחרטה על דגלה ערכים כמו שוויון והומניזם, וזאת לעומת בנים אחרים לתנועות פוליטיות בישראל, אשר אינם חכמים כאהוד ברק.

כמה ימים לאחר מאמרו של קניוק, פירסם יו”ר הכנסת לשעבר, אברום בורג, מאמר תחת הכותרת “Israel’s Fading Democracy” (“ניו יורק טיימס”, 04.08). בורג כמו מחרה מחזיק אחר קניוק: “ישראל קמה כמדינה חילונית סוציאל-דמוקרטית, ששאבה את השראתה מהדמוקרטיות המערביות. אולם עם הזמן, הערכים המרכזיים שלה השתנו לחלוטין. אני רואה את השינוי במשפחתי שלי. אבא שלי, אחד המייסדים של מדינת ישראל ושל המפלגה הדתית-לאומית, היה רב נאור ופילוסוף” (תרגום חופשי שלי, ת”מ).

לעומתם, בדברים שנשא ביוני באוניברסיטת חיפה, סמי מיכאל מציג את ההיסטוריה הישראלית בצורה אחרת לגמרי: “הכיבוש הוא אסון בהתגלמותו בעבור ישראל. ארץ ישראל השלמה, ההתלהבות לכבוש, להשתלט ולהתנחל בלב-לבה של אוכלוסייה פלסטינית צפופה, נחשול סוחף זה טופח דווקא בחיק הציונות הרואה עצמה נאורה, חילונית וסוציאליסטית. המונח ‘ארץ ישראל השלמה’ צמח לא בליכוד ולא בישיבות של היהדות הדתית הלאומית, כי אם הוטבע בקיבוץ עין חרוד על-ידי משוררים, סופרים ואנשי רוח, כמעט על טהרת הזרם החילוני המתון” (“העוקץ”, 28.06).

לפנינו אפוא תרגיל בהיסטוריוגרפיה: קניוק ובורג מסמנים תפנית חדה, ולרעה, בדמותה של החברה הישראלית; מיכאל, לעומת זאת, טוען שקללת הכיבוש והגזענות אינה אלא המשך ישיר להיגיון המנשל של תנועות העבודה והקיבוצים עוד לפני קום המדינה.

לדעתי, מבחינה היסטורית-עובדתית, התיאור של מיכאל נאמן יותר למציאות. אמנם היישוב היהודי דיבר לא אחת בשפה יפה על הומניזם ואחווה, אבל הם לא באמת הכירו בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים, וכמעט בכל התחומים ננקטה מדיניות של משחק סכום אפס בין יהודים לערבים. “ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ” היתה האמרה המכוננת, ובעקבותיה הגיעו פרקטיקות מנשלות ומדירות כמו “עבודה עברית”, “כיבוש האדמה”, “הפרחת השממה”, “גאולת הקרקע” וכו’.

גם לאחר קום המדינה, במסגרת ממשלות מפא”י, נמשכה אותה מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם המילים היפות אודות חברת מופת. ממשל צבאי הושת על האזרחים הערבים בישראל, ובחסותו הופקעו אדמות רבות. למשל, פרויקט “ייהוד הגליל” הושק במהלך כהונת ממשלות מפא”י. אותו קיבוץ שקניוק עורג אליו במאמרו, אינו שונה בהרבה מיישוב קהילתי שמדיר אזרחים ערבים משורותיו בימינו: כאן ואף כאן המטרה היא להקים קהילה שהקריטריון המשמעותי ביותר להצטרפות אליה הוא אתני. בסופו של דבר, התברר כי הקיבוצים חרדים לרכושם, הרבה יותר מאשר לערכים.

במאמר מוסגר חשוב לציין כי מיכאל טען כי גם השמאל הלא-ציוני נגוע בגזענות: “הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה ונשאר עד היום ‘טהור’ ממזרחים יותר מכל ממסד אחר במדינה. החשדנות וההתנשאות כלפי עדות המזרח היוו מחסום מוצק ובלתי חדיר בשורות המפלגה הקומוניסטית”. ככל הידוע לי, מלבד הזעזוע התקשורתי שעוררה קביעתו כי ישראל גזענית, טענותיו אלו לא זכו למענה או לדיון ציבורי נרחב, אבל ייתכן שאני לא מסתובב בחוגים הנכונים.

מהיכן אפוא נובעים ההבדלים המשמעותיים בין הכותבים? לדעתי, תפיסתם ההיסטורית נגזרת מהגדרתם העצמית. קניוק ובורג מציינים כי הוריהם שייכים לדור אשר ייסד את מדינת ישראל. במסגרת הגדרה עצמית זו, הם מבקשים שנבדיל ביניהם לבין אלה אשר היגרו לארץ לאחר מכן, וממקמים עצמם בקבוצה הטוענת לזכויות ראשונים/יוצרים על הערכים של ישראל. בחוויה הקולקטיבית המדומיינת של קבוצה זו, קיימים הבדלים בין “אנחנו” (נאורים, חכמים, שוחרי תרבות גבוהה) ל”הם”. מסיבה זו, קניוק ובורג נדרשים לשכתוב היסטורי של קורות הארץ.

מיכאל, לעומתם, רואה את הדברים נכוחה. הוא מעיד על זרותו: “אני מבוגר מכדי להתנסות שוב בטראומה של מהגר, לכן אני מעדיף להישאר כמהגר בתוך ארצי”. מאחר שהוא לא משייך את עצמו לקבוצה מסוימת בעלת אינטרסים, השקפתו ההיסטורית אינה חוטאת לאמת. מנקודת מבטו המנוכרת, הבודדה משהו, הוא לא מתפתה לגלוריפיקציה וייפוי המציאות.

אם כך, הפערים המהותיים בין השמאל האשכנזי לשמאל המזרחי אינם עניין של השנים האחרונות. מיכאל וקניוק, נפילים של תרבות ורוח אמיצה, מגלמים בטקסטים שלהם את נקודות המבט השונות. חשוב בעיניי לציין, שהלוואי שהיו לנו הרבה יותר אזרחים ואנשי רוח כמו קניוק ומיכאל. אולם לצד זאת, אם השמאל הישראלי שואף להיחלץ ממצבו כ”כת אליטיסטית זניחה בחברה הישראלית”, כפי שהגדירו מיכאל, עליו להתמודד עם פערים מהסוג הזה.