הרנסנס התרבותי המזרחי והתור בלשכת הרווחה

הטקסט המובא כאן תורגם לעברית מתוך אחרית הדבר למהדורה השנייה של ספרה של סמדר לביא, ״עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות, אולטרה-לאומיות ועינויים ביורוקרטיים״ (כל הזכויות שמורות לסמדר לביא).

שיר למי

לְמִי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלּוֹ נוֹלְדוּ בַּמְּדִינָה הַנְּכוֹנָה

וְיֵשׁ לוֹ אֶת שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה הַנָּכוֹן

לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת צֶבַע הָעוֹר הַנָּכוֹן

וְעֵינַיִם בַּצֶּבַע הַנָּכוֹן

לְמִי שֶׁנּוֹלַד בָּעִיר הַנְּכוֹנָה

ַּשְּׁכוּנָה הַנְּכוֹנָה

וְהָלַךְ לְבֵית הַסֵּפֶר הַנָּכוֹן

וְלָאוּנִיבֶרְסִיטָה הַנְּכוֹנָה

לְמִי שֶׁמְּדַבֵּר אֶת הַשָּׂפָה הַנְּכוֹנָה

בַּמִּבְטָא הַנָּכוֹן

לְמִי שֶׁנּוֹלַד לַמִּין הַנָּכוֹן

לַדָּת הַנְּכוֹנָה

לַלְּאֹם הַנָּכוֹן

לַדַּרְכּוֹן הַנָּכוֹן

לְמִי שֶׁנּוֹלַד בַּזְּמַן הַנָּכוֹן

וְיֵשׁ לוֹ אֶת הֶעָתִיד הַנָּכוֹן

יוֹם אֶחָד

כְּשֶׁהָהֵם יָבוֹאוּ

לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת

הֵם לֹא יְבַקְּשׁוּ כּוֹס סֻכָּר

הֵם יְבַקְּשׁוּ

לַעֲקֹר אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ

וּלְמוֹטֵט אֶת הַבַּיִת.

(עדי קיסר, 2014)

מאז פרסום ספרי “עטופות בדגל ישראל” (2014), פרצו האמנות, התיאטרון, המוסיקה והשירה המזרחית למיינסטרים התרבותי הישראלי, הנשלט על ידי המיעוט האשכנזי. עמותת “אחותי – למען נשים בישראל” וקואליציית “לבי במזרח – למען הקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל” פרסמו מחקרים פורצי דרך (אחותי 2011, 2012) המכמתים את הגזענות המאפיינת את חלוקת כספי הציבור לתרבות המזרחית. מי הם השחקנים המרכזיים ברנסנס התרבותי הזה? באירוניה עצמית, הם מכנים את עצמם “האליטות החדשות” (כחלילי 2014). בשנים האחרונות מתמקד האקטיביזם המזרחי במאבק על זכויות תרבותיות קולקטיביות. ב-2002, כשהעליתי את רעיון הזכויות התרבותיות בפני מליאת “הקשת הדמוקרטית המזרחית”, תהו חברי “הקשת” וחברותיה אם נתבלעה עלי דעתי. כיצד תבאנה זכויות תרבותיות קיבוציות בטחון תזונתי לקהילותינו, תהו? שנים לאחר מכן, נראה כי המאבק המזרחי לזכויות תרבותיות מאפיל על הצרכים הפוליטיים והכלכליים הבוערים של אותן קהילות מזרחיות מנוחשלות.

הרנסנס שהביא את האמנויות לחזית השיח המזרחי כולל את “ערס פואטיקה”, קולקטיב של משוררים/ות לוחמניים; התזמורת האנדלוסית; אנשי קולנוע; קבוצות תיאטרון; אמנים חזותיים; סופרים; זמרים ולהקות (משגב 2015). פעילי הרנסנס התרבותי הזה מפנים את היצירתיות שלהם אל תוך החברה היהודית בישראל, על הגזענות המאפיינת אותה.

חן משגב (2015) כותב כי “תנועת “אחותי” החלה להתמקד יותר בסוגיות תרבותיות של זהות מזרחית, וזאת ״בניגוד לאקטיביזם שתמך במחאת האמהות החד-הוריות שהובילה ויקי כנפו ב-2003″. הוא מצטט את יאלי השש, פעילה ותיקה המותחת ביקורת על הרנסנס התרבותי המזרחי:

ההיפרדות ממרחב נשי הייתה מחוברת לקו, שהפך למוביל בסופו של דבר, בין היתר, בעקבות מי שהפכה למנהלת של הארגון, שלפיו האג’נדה התרבותית היא המובילה, כלומר, שהארגון משוקע בתערוכות, ספרים וקואליציות שונות, העוסקות בקידום תרבות מזרחית. הבית עצמו הפך לסוג של גלריה, הקשרים של מי שעסקו בנושא התרבותי הלכו והתרשתו, והאג’נדה הפועלית שסביבה הוקם הארגון, ובעיקר סדר היום הפמיניסטי, הלכו ונעלמו, כי תרבות זה גם גברים וגם נשים. תרבות זה כמובן לא רע, אבל תמיד צריך לשאול, האם עדיין יש מרחב לדיון ערני ודינמי שבו תפיסות פמיניסטיות מזרחיות פוגשות את המציאות ויוצרות עימה דיאלוג רלוונטי?

(יאלי השש, ראיון, 20.1.2014, בתוך משגב 2015:131)

מאיר עמור, סוציולוג מחונן מאוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול, דן גם הוא ברנסנס התרבותי העכשווי. אף שכבר קודם לפרופסורה עם קביעות בקנדה, לא עלה בידו לקבל ולו משרת מרצה מן החוץ באוניברסיטה ישראלית כלשהי. מאז שנות ה-1980, מבקר עמור את הפלג של המאבק המזרחי המתמקד בתרבות (ראה למשל עמור 2002). לטענתו, יש להנהיר את הגזענות התוך-יהודית בישראל במונחים שאינם תרבותיים גרידא. “אין אזרוח בלי מזרוח”, כותב עמור. לגביו, האפשרות לקיים חברה אזרחית שמגדירה בבירור את זכויותיהם וחובותיהם של אזרחיה – הן יהודים והן ערביי 48′ – מותנית בפוליטיזציה של המציאות המזרחית, כך שהרוב הדמוגרפי בישראל, שהוא מזרחי, יתחיל ליהנות מזכויות אזרח מלאות (עמור 2016). בחברה אזרחית דמוקרטית, כותב עמור, לא ייתכן כי זכויות אזרחיות תהיינה שמורות רק למיעוט האשכנזי, המכתיב את המיינסטרים החברתי, ולכן מתוקצב בנדיבות. זכויות אלו מגיעות, ראשית דבר, לרוב המזרחי ולמיעוט הילידי הפלסטיני של ערביי 48′. כדי להשיג יעד זה קורא עמור לסרבנות לא-אלימה, דהיינו, להפסקת ההשתתפות בחיים האזרחיים המנוהלים ע”י האשכנזים ומלחכי פנכתם המזרחים. במלים אחרות, על הרוב האזרחי לסרב למרבית ההוויה האזרחית במדינת ישראל. על מנת להשיג שוויון מלא, עמור תובע מהאליטה האשכנזית השלטת לפנות מקום לרוב המזרחי מסביב לשולחנות הניהול המדינתי והחברתי. אם זה לא יתאפשר, קורא עמור למרי אזרחי. על הרוב המזרחי להימנע מתשלום מסים, לא להצביע בבחירות, ולהימנע מכל צורה אחרת של מעורבות אזרחית.

באחרונה, עמור אף קורא לסרבנות לשירות בצה”ל. אך קדושת השירות הצבאי בישראל, והתפקיד שממלא הצבא כיום בניידות החברתית המזרחית אל תוך המיינסטרים האשכנזי, מקשים מאד על הציבור המזרחי ללכת בעקבות עמור בעניין זה, בלשון המעטה (ר’ משגב 2015:124). מכל מקום, אין עמור או פעילי הרנסנס התרבותי מעזים להקשות קושיות בנוגע לאופן בו מתועלת קדושתו של “עם הבחירה” ב”ארץ הבחירה” אל תוך תבניות הגזע של הציונות, כאשר אלה מתכתבות עם הסכסוך ישראל-פלסטין. זירת הפעולה העיקרית של עמור הוא המדיה החברתית. שם רעיונותיו וקריאותיו לפעולה זוכים בקהל הממשיך לשגשג. האקטיביזם של עמור נעשה כולו בהתנדבות.

לאחרונה החל הרנסנס התרבותי המזרחי לצבור תמיכה כספית משמעותית. בשעה שנכתבת אחרית דבר זו, באביב 2016, המשטר הימני בישראל הופך לספונסור הרשמי שלו. מאז שנות ה-1980 כל אימת שהיה הליכוד בשלטון, השקיעו שרי החינוך והתרבות שלו זמן ומאמצים כדי להפחית, ולו במעט מה, את השליטה האשכנזית על כספי ציבור, כדי לממן את מה שמתקרא “תרבות גבוהה”. במקביל לחיזור התרבותי הזה אחר מצביעי הימין המזרחים, הפך הליכוד את ההתנחלויות לאבן שואבת למשפרי דיור, המעוניינים להימלט מהגטאות הצפופים אליהם נדחקו המהגרים מארצות האסלאם בשנים שקדמו ל-1967. תקציבים זרמו אל פעילי תרבות מזרחים, כל עוד הגבילו יוצרים אלה את עיסוקם בזהות הערבית שלהם להעלאה באוב של העולם, אותו הותירו מאחור הוריהם וסביהם. התרבות הפלסטינית, על פי גרסתם, אינה פוליטית, וביצירתם היא בדרך כלל חפה מסוגיות כמו בעלות על אדמה או מים (אברג’יל ולביא 2008). אך גם יוזמות הליכוד, להסטה המועטה הזו של תקציבי תרבות לכיוון המזרחי, היוו אתגר קשה לשריו.   

ב-2015, מינה בנימין נתניהו את חברת הכנסת, תא”ל מירי רגב, לשרת התרבות והספורט. היא הצטרפה לליכוד בתום קריירה צבאית מרשימה, שכללה את תפקידי הצנזורית הצבאית ודוברת צה”ל. רגב, שמוצאה מרוקאי, נאבקת על העברת תקציבים מידי האליטות התרבותיות האשכנזיות לידי המוסדות התרבותיים של הרנסנס המזרחי. במקביל, מאיצה מפלגתה את תהליכי הניאו-ליברליזציה במשק הישראלי, ואת הרחבת ההתנחלויות. פעילי הרנסנס המזרחי, לכן, מוצאים את חרצובות לשונם קשורות אל מול הפטרונית החדשה. ממש כמו הפמיניסטיות המזרחיות, פעילי הרנסנס התרבותי המזרחי מפולגים פוליטית על פי הקווים שהתווה השמאל האשכנזי: סוציאליזם ציוני, פוסט-ציונות או ואנטי-ציונות. ובדיוק כמו האסטרטגיה בה נוקט הפמיניזם המזרחי, פעילי הרנסנס לא מעזים לדון בפומבי בסוגיית פלסטין. הם נמנעים מתחרות עם השמאל האשכנזי על תקציבים לסוגיה זו, הנחשבת לטריטוריה של האליטה האשכנזית. אין זה רק כי משרד התרבות, בניצוחה של רגב, עלול להפנות אליהם את גבו. היוצרים המזרחים באים מתוך ציבור, וציבור זה מהווה את קהלם. ואכן, הציבור המזרחי ממשיך כל הזמן להיימין פוליטית, לכיוון ארץ ישראל השלמה.

תחת שלטון הימין, הפכו אפוא פעילי הרנסנס המזרחי לשגרירים החדשים של המשרד לבטחון פנים, עניינים אסטרטגיים והסברה. המשרד משגר מוסיקאים, משוררים, זמרים, מחזאים ובמאי קולנוע מרוקאים, עירקים, תימנים, מצרים, לובים, תוניסאים ובני שאר העדות לצפון אמריקה ולאירופה. הציבור בחו”ל שגור ומנוי על הסכסוך ישראל-פלסטין. שליחי האמנות והתרבות החדשים אמורים להציג בפניו את הרב-תרבותיות והסובלנות של החברה היהודית בארץ. המסר פשוט: ישראל שייכת למרקם התרבותי של העולם הערבי, וקוראת לשלום דרך מופעי אמנות. אמנם מותר לשליחים הללו להביע ספקות בסוגיות הכיבוש וההתנחלויות, ואפילו ניתן להם לבקר את עזה 2014. הביקורת הזו טיפוסית למעטה הדק של אוניברסליות והומניטריזם, בהם מתהדרת המדינה היהודית-דמוקרטית. אולם ככל שהדברים נוגעים לרעיון המדינה האחת, זכות השיבה, או שימוש ב-BDS כטקטיקה של מרי אזרחי – שלושת אבני הפינה לכל דיאלוג כן עם הפלסטינים – שליחי התרבות המזרחית שומרים על זכות השתיקה.

בזמנו, בתחילת שנות ה-1990, התמקדתי בחקר אזורי הגבול התרבותי המזרחי-פלסטיני. שרטטתי את הסוכנות (agency) הטבועה בפואטיקה המזרחית. אבל בזהירות. ציינתי כי אידיאולוגיית הסְפר הציונית והפרקטיקות שלה נוטות ל”קניבליזציה אסטרטגית” (Hurtado 1996:41; ר’ גם Alarcon 1990) של עבודת היצירה המתרחשת באזורי הגבול. המיינסטרים האשכנזי מספח יצירת גבול אלה אליו בתור עלה תאנה, למען יוכל להתהדר ברב-תרבותיות (Lavie 1992, 1995, n.d.; Lavie & Swedenburg 1996a,b). הסוכנות של פעילי הרנסנס התרבותי אכן מהווה תמורה רבת כוח, אך בינתיים מוגבלת סוכנות זו ע”י המיינסטרים המזרחי הלאומני של ראשית המאה ה-21.

קול נוסף המתבטא נגד ההשלכות הבעייתיות של הרנסנס התרבותי המזרחי הוא אורלי נוי – סופרת, מתרגמת ואקטיביסטית ילידת איראן. נוי מצביעה על האופן, בו הדגש הנוכחי על התרבות המזרחית, כרוך בדה-הסטוריזציה של המאבק המזרחי, כך שלמשעה דגש זה מרדים אותו (נוי 2015א’,ב’). לדבריה, “פוליטיקת הזהויות היא דבר רב כוח…. אבל… כשהיא מתנתקת מההקשרים הפוליטיים שבתוכם היא מתנהלת, היא גם הופכת לפגומה מוסרית” (נוי 2015א’). לדידה של נוי, ההקשר הפוליטי הוא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, על עיגונו בפוליטיקה האזורית. כמו עמור, היא תוהה על המיקוד התרבותי העכשווי בתרבות, המאפיין את המאבק המזרחי כיום. אולם נוי מרחיקה לכת מעמור, ועוסקת בסוגיות נפיצות כמו זכות השיבה והמדינה האחת. פעילי תרבות מזרחים רבים, היא כותבת, מניחים כמובנת מאליה את הגירתה של מדינת הרווחה הישראלית מהשכונות ועיירות הפיתוח אל ההתנחלויות העירוניות הגדולות בגדה. התפנית התרבותית במאבק המזרחי, טוענת נוי, מתרפקת על אידיאליזציה של זמנים עברו, בהם חיו יהודים מזרחים וערבים – רובם מוסלמים – על מי מנוחות (נוי 2015א’, ב’).

נוי טוענת כי פעילי התרבות המובילים את הרנסנס המזרחי, כמו הציבור המזרחי הרחב, מבטאים שנאה כלפי השמאל האשכנזי. “עטופות בדגל ישראל” מצביע על צביעות השמאל האשכנזי, שהפריבילגיה הלבנה שלו מאפשרת לו לקרוא לשלום ישראלי-פלסטיני – כלי יעיל הן למימון עמותות השמאל האשכנזי על ארגוניו, והן למימון אורח החיים הקוסמופוליטי של “פעילי שלום”. אולם “השנאה לשמאל האשכנזי לא יכולה להוות בסיס לחיבור מזרחי-פלסטיני” (נוי 2015ב’).”אם השמאל האשכנזי הפך לסוג של אובססיה אצל חלקים מדוברי השיח המזרחי החדש, הרי שהפלסטינים במקום בעייתי אף יותר”, כותבת נוי וממשיכה: “אם עד עכשיו התעלמנו מהם, כעת” – עם ההקצנה הימנית המזרחית – “הפלסטינים הופכים לבליסטראות שאנחנו יורים על האשכנזים” (2015א’).

עמור ונוי אינם היחידים התוהים על תצורות הסוכנות (agency), המאפיינות את המהלך הלירי המזרחי. האם ניתן לבחון את הרנסנס התרבותי כנרטיב-נגדי (counter-narrative) פואטי, שצמח מתוך תנועת המחאה של 2011? בנתחו את תנועת מחאת ההמונים נגד האורבניזציה הניאו-ליברלית בפארק גֶזי, הראה מרטין סטוקס (Stokes 2013) כיצד איסטנבול, כמו גם לונדון, שנגחאי וערים אחרות שעברו גלובליזציה – וביניהן אפילו תל אביב – הפכו למרחב של קריאה-נגדית (counter-reading) באמצעות הפואטיקה. דמיוּן היסטורי קם לתחיה דרך צורות פואטיות חדשות, המעוגנות בהווה ובעתיד. ב”ערס פואטיקה” יגידו שזה בדיוק מה שהם עושים בתל אביב. אולם סטוקס מקשה: האם הנרטיב הנגדי הפואטי הזה, המארגן מחדש את עולם הרגש המימטי, מחולל צדק חברתי וכלכלי בחיי המוכפפים?

לדידו של סטוקס, החד-לאומיות האתנית (ethnic mono-nationalism) מבקשת לחסל אוכלוסיות של מיעוטים ופזורות. אומות חייבות לייצר רגש לאומי ולשם כך, אומר סטוקס, עליהן למצוא אובייקט נגטיבי שכנגדו ניצבת האומה. החד-לאומיות האתנית, אם כך, מצמצמת את המיעוטים, הפזורות והגלויות לדרגת פולקלור, שרק תורם לתיבול התבשיל הלאומי מבלי להקדיחו. במחאה ההמונית בפארק גזי באיסטנבול, התנגדו המפגינים הטורקים לפולקלוריזציה שכזו. “עטופות בדגל ישראל” האיר את החד-לאומיות היהודית של מדינת ישראל. למרות השיח הרב-תרבותי הנחגג על ידי הרנסנס המזרחי התרבותי, היהדות היא הקריטריון על פיו מוגדרת האזרחות. אשכנזים ומזרחים ממשיכים להתייצב יחדיו נגד איומי הגויים הבאים עלינו לכלותנו. הגוי הוא אותו האובייקט הנגטיבי, אליבא דסטוקס, אל מולו ניצבת האומה. ראו, למשל, את עזה 2014 והמצב המזרחי.

בעיר הגלובלית צאצאיהם של מיעוטים, מהגרים וגולים מתרפקים בנוסטלגיה סנטימנטלית אודות מוצאים של מחוזות דמיון, כאשר כשהם יוצרים את נרטיב ה”שורשים” באמצעים של אמנות חזותית, מוסיקה, תיאטרון ושירה. השיח הזה מחליף את הרומנטיקה הילידית. סטוקס טוען כי בסופו של דבר התפנית התרבותית הפואטית משפרת את חיי היומיום של נתיני הצנע הניאו-ליברלי. המאבקים התרבותיים יובילו לתמורה פוליטית ולשינוי חברתי וכלכלי. כך, בדומה לאקדמאים רבים, תורם סטוקס לתיאוריה בנושא ה”סוכנות” הפואטית המוליכה לתנועות התנגדות אזרחית. הוא מלא תקווה.

בהקשר הישראלי, אני מבכרת לנהוג במשנה זהירות. התזוזה המתמשכת אל הימין הפוליטי סוחפת לא רק מזרחים. אחרי עזה 2014 אשכנזים רבים הפנו עורף לתהליך השלום, והכיבוש התנרמל לו לחלוטין. הרנסנס התרבותי המזרחי, על הרומנטיקה והנוסטלגיה שלו, נמצא כיום ברחבי התקשורת המיינסטרימית האשכנזית כברירת מחדל. האם הוא מחליף את התפקיד הרומנטי שמילא הפלסטיני יליד הארץ בעבור השמאל האשכנזי? כיצד יוכל הדמיוּן ההסטורי הזה של דו-קיום יהודי בעולם הערבי לפרק את ההווה והעתיד של האימפריאליזם הישראלי? הרנסנס המזרחי לא שינה רבות מבחינתה של האם המזרחית החד-הורית. האם מהווה הרנסנס הזה דרך נוספת לתמחר את התרבות והאמנות של אנשים כהים? האם בערבו של יום מוסיף רנסנס זה רובד נוסף למבני הכוח הטבועים בתבנית הגזע של האזרחות?

תהא אשר תהא התשובה לשאלות אלו, יחסי הגומלין בין חד-לאומיות (ניאו)ליברלית לבין נכסיה הרב-תרבותיים של לאומיות זו לא משנים את המבנה הבירוקרטי של אזרחות מוגזעת וממוגדרת (ר’ Melamed 2006). העינוי של עמידה בשמש הקופחת בתורים ארוכים בלשכות הרווחה, בביטוח הלאומי, ובשאר אתרי הצליינות של האם החד-הורית המזרחית, וההשפלה של טובות ההנאה המיניות שהחד-הורית נאלצת לעתים לנפק לפקידים השונים האמורים לשקוד על רווחתה למען תוכל לפדות את זכויותיה, הופכים את הגאולה המימטית הטמונה בחוויה הפואטית לבלתי אפשרית. האם החד-הורית המזרחית יכולה לצפות בתזמורת האנדלוסית בטלוויזיה, עיניה מצועפות בדוק של דמעות. התזמורת תבצע שירים שלמדה על ברכי אמה. אולם מאמציה לגמור את החודש נותרו כשהיו (ר’ גם Leibner 2015).

יתרה מכך, כצופות ברנסנס התרבותי הזה, וכצרכניות של החדשות, לחד-הוריות מזרחיות יש סיבות טובות להצביע למפלגות הימין. חייהם הסבוכים של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי מרוחקים ת”ק פרסה מתלאות ההישרדות היומיות שלהן. הזיקה בין מצבן הכלכלי הדחוק לבין תקציב הבטחון שאינו יודע שובע הולכת לאיבוד. קל וחומר, לאחר עזה 2014, הן מוכנות להקריב אף יותר מהמעט שיש להן כדי לבצר את המאחז היהודי הריבוני האחרון, זה השוכן בלבו של העולם הערבי – ה”וילה בג’ונגל”.

תקציר הספר “עטופות בדגל ישראל”

מה הקשר בין פמיניזם מזרחי לבין ההקצנה הלאומית בישראל? מה הרלוונטיות של צדק מגדרי ואקטיביזם פמיניסטי מזרחי למלחמת עזה 2014 ולמדיניות החוץ הישראלית בכלל? במהדורתו השנייה, הספר “עטופות בדגל ישראל” בוחן את הבירוקרטיה הניאו-ליברלית בדרום הגלובלי דרך תיאוריות פמיניסטיות ביקורתיות של גזע ומגדר. הספר חוקר את הקשר בין מדינת ישראל לאמהות חד-הוריות מזרחיות. הן אלו הניצבות בחזית הפמיניזם המזרחי. הספר מציג מודל של בירוקרטיה כקוסמולוגיה שמיימית, המאיינת את ה”סוכנות” (agency) של הרוב האזרחי בישראל – המזרחים. המחאה המזרחית נוטה “להתקפל” כאשר הקונפליקט ישראל-פלסטין משתלט על הכותרות עקב מצבי חירום. בעוד שרוב מחקרי הבירוקרטיה הניאו-ליברלית משתמשים בעדשות של פוקו, ובר או מרקס, ספר זה ממחיש כיצד הבירוקרטיה הישראלית נסמכת על מהות תיאולוגית, המתיכה דת, מגדר וגזע אל תוך יסודות האזרחות. הספר מבקש להבין מדוע אמהות חד-הוריות מזרחיות שומרות אמונים למדינה שפוצעת אותן חזור ופצוע דרך מנגנוניה הבירוקרטיים.

אחרית הדבר המורחבת של המהדורה השנייה מחברת את הדינמיקה הגזעית והמגדרית התוך-יהודית בישראל למלחמת עזה 2014. היא מתחקה אחר תהליכים ,שראשיתם במחאה החברתית של 2011, וסופם בבחירות שביצרו לחלוטין את מעמדו של הימין הפוליטי. בין המחאה החברתית לבין הבחירות נערך עוד סיבוב של הקזת דם בין צה”ל לבין הרשות הפלסטינית בהנהגת החמאס. עזה 2014 היוותה קו פרשת מים, אך לא רק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחסות מסך העשן המלחמתי, מדינת ישראל הצליחה להאיץ את הרפורמות הכלכליות הניאו-ליברליות הקשורות ב”חוק ההסדרים”. הקורבנות הראשונים של ההאצה הזו היו חד-הוריות מזרחיות. אך כתמיד, היו אלה הפלסטינים, ששילמו את המחיר הגבוה ביותר בעטיו של האיחוי הזמני של השסע האשכנזי-מזרחי בעת מלחמה.