לא מתרגלים לזה

הטקסט הזה נכתב אחרי ששבתי הביתה אתמול (שישי) אחר הצהריים מהכפר נבי סאלח, רק שעה וקצת נסיעה מתל אביב. ההפגנה בה השתתפתי, לזכרו ובמלאת שבוע להירצחו של מוסטפא תמימי, היתה ההפגנה הכי קצרה שהשתתפתי בה בכפר מאז התחלתי להגיע לשם באופן פחות או יותר סדיר לפני כשנה. בחמש וחצי בערב כבר הייתי בבית אבל הלב נשאר בנבי סאלח, הראש עסוק עדיין בהפגנה הזאת ובעוד רבות אחרות.

אני נזכר בהפגנה הראשונה שלי בכפר. כמה מטרים ממני פגע רימון גז מדמיע בילד בן 11 והוא נפל על הרצפה וזעק מכאבים (אחר כך התברר שהוא ספג פגיעה רצינית בכבד ובכליות ואושפז לזמן ממושך לטיפול). כל מה שראיתי באותה הפגנה מתגמד אל מול הילד הבלונדיני היפה שזעק מכאבים. קרעי תמונות נחרתו לי בזיכרון: השבאב גוררים את הילד הבוכה מהכביש ומענני הגז לרחבה שמתחת לבית של באשיר, יונתן פולק מרגיע אותו עד שיבוא האמבולנס (שכמובן נתקל בקשיים להגיע למקום), כולם מתאספים מסביב ומנסים לעזור. ואני, שהייתי חובש בצבא הכיבוש, שיודע דבר אחד או שניים על טיפול בפצועים, עומד קפוא והמום מהצד, לא מסוגל לעשות כלום.

שלושה או ארבעה לילות לאחר אותה הפגנה ואני לא מצליח לישון, כל לילה אני מתעורר בבעתה ומגלה שחלמתי את אותו חלום. הצעקות מההפגנה, הבכי של הילד הפצוע, הקיפאון שאחז בי כשראיתי את הפציעה מול עיני, האמא של הילד שרצה בתוך ענני הגז לראות מה קרה לבנה. סיוט. אבל בשבוע שלאחר מכן אני חוזר לנבי סאלח וכך גם בשבוע שאחריו, לאט-לאט חשבתי שהתרגלתי, למדתי להכיר חלק מהתושבים, למדתי לאיזה בית מותר להיכנס כשיורים בכפר או כשהחיילים נכנסים וצריך להיעלם. כשכבר חשבתי ששום דבר לא יפתיע אותי, הגיעה ההפגנה של 13 במאי על האלימות הקשה שהיתה בה.

דווקא היה רגוע יחסית בהתחלה, אבל אז הגיעו מכות באלות, ירי בכינון ישיר לעבר המפגינים, עשרות פצועים, מפגין אמריקאי צעיר שלפני רגע עמד לידי וקישקש שוכב עכשיו פצוע קשה באמבולנס, מפגין ישראלי עם יד מרוסקת ועוד ועוד. אחרי ההפגנה הזאת הרגשתי שאני צריך מנוחה, החלטתי לבוא רק אחת לשבועיים.

עוד כמה שבועות ועוד כמה הפגנות, ואני מרגיש שאני זקוק למנוחה מוחלטת מנבי סאלח. המצפון מציק אבל אני לא נוסע לשם כבר כמה שבועות, וכל הזמן חושב על האנשים המסורים שבאים מדי שבוע בלי להחמיץ אפילו הפגנה אחת, שנוסעים לדיונים של באסם תמימי בכלא עופר, שנמצאים עם התושבים ברוחם ובנפשם. אני לעולם כנראה לא אצליח להתמסר כך. כל שבוע אני מחליט שהשבוע אני נוסע, שאי אפשר יותר עם ה"חופש" הזה, אבל דוחה את זה לשבוע הבא ונוסע להפגנה במקום אחר, "רגוע" יותר.

ואז בא הרצח של מוסטפא תמימי והמצפון מציק לי שוב, כאילו שאילו הייתי מגיע לאותה הפגנה נוראה המצב היה שונה. האנשים שבקשר עם הכפר אומרים שזה בסדר לבוא ללוויה, שהתושבים מעוניינים בנוכחותם של חבריהם הישראלים. התלבטתי אם לנסוע או לא. התביישתי. לא ידעתי איך אוכל להסתכל בעיניים לאנשים שאני מכיר אחרי שבועות שנעדרתי, שלא נשמתי איתם גז מדמיע. מרגיש כמעט כשותף ברצח כמי שלא היה שם למנוע אותו, כמי שבא מקולקטיב שאחראי לכל הפחות מוסרית לרצח הנפשע הזה.

נסעתי ללוויה ונשבעתי שמעתה ואילך לא משנה כמה עסוק אהיה, כמה תוכניות יהיו לי בימי שישי, כמה מאמרים אצטרך לכתוב וכמה אפגר בעבודת הדוקטורט שלי, אני אמשיך לבוא לשם. שבוע עבר. לקראת ההפגנה במלאות שבוע לרצח נשלחו אי-מיילים שקראו לחברים הישראלים לבוא בכוחות מתוגברים, להפגין סולידריות עם העוול ולמחות נגד הרצח ונגד הדיכוי. ידעתי שאני מוכרח להיות שם.

ההפגנה היתה מוזרה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה דוברי עברית בנבי סאלח. מרגש אפילו, הרבה אנשים טובים. צעדנו מרחק רב בלי שיתחילו מיד לירות עלינו, כמו בעבר. הגענו למקום הרצח, וכתמי הדם נראו עדיין על הכביש. אבל שניות לאחר מכן החל הריטואל הקבוע: גז, בואש ותמרות עשן. הגרון נחנק, ולא בטוח שזה מהגז.

חזרתי הביתה מוקדם יחסית והראש עמוס. העליתי את התמונות שצילמתי לפייסבוק, מקלחת חמה ולמיטה. חלמתי שיורים עלי גז וכולם צועקים; שאני עומד בצומת של הכפר, למטה, זורקים עלי רימון גז והוא פוגע לי בראש. אני חושב על הילדים והמבוגרים בנבי סאלח ובעוד עשרות מקומות אחרים בפלסטין, אנשים שחווים את הסיוט הזה מדי יום, שבוודאי חולמים חלומות גרועים בהרבה. ההבדל הוא שלי יש בית בטוח בתל אביב, אליו אני חוזר אחרי מספר שעות של הפגנה, ואילו הם – ילדיהם גדלים לתוך הטראומה עם נזק נפשי מתמשך ולא עומדת בפניהם הבחירה אם להיות חלק מכך או לא.

שואלים אותי לפעמים, למה רק במספר מצומצם של כפרים בגדה מתקיימות הפגנות ומאבק עממי. אני חושב שהתשובה ברורה: הרי המחיר כל כך כבד, והאנשים חושבים על התוצאה, על האופן שבו ילדיהם יגדלו, על האחים והאחיות שלהם שעלולים למות, על בני המשפחה שייכלאו לחודשים ושנים בלי משפט ובלי סיבה ממשית.

השבוע אסע שוב לנבי סאלח, אי אפשר אחרת.

הכותב הוא דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב ואקטיביסט המשתתף בהפגנות בגדה