מהי הישראליות החדשה

הרבה אנשים שואלים מה זה הישראלים החדשים? אחרים תוהים כיצד ניתן לבנות תנועה למען צדק חברתי ולהתעלם מאי-הצדק הכרוך בכיבוש? אציע כאן את התשובה שלי לשתי השאלות. כמובן אינני מדבר בשם הצעירים ולא במקומם, הם יודעים לעשות זאת בצורה מרשימה, אבל אציע את הניתוח הסוציולוגי שלי ב-800 מילים.¹

הניתוח שלי מתחיל ברצח רבין וכישלון השמאל להגשים את רצון המצביעים בשנת 1992, לשינוי סדר העדיפויות וליציאה מהשטחים. הפרשנות הימנית לרצח הייתה כי הוא נגרם על ידי הקיטוב בעם, והיות שיש מחלוקת בעם אי-אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים. קראו לזה “קודם שלום בינינו”, כלומר בין היהודים, כי האזרחים הערבים הוגדרו כלא-לגיטימיים. זאת הייתה פרשנות איומה, אנטי-דמוקרטית, משום שמשמעותה היתה כי מי שמתנגדים לפשרה עם הפלסטינים יכולים להפעיל אלימות ולהטיל וטו על התהליך כולו. כלומר, אין מקום להכרעה דמוקרטית. ההשלכה המיידית היתה שאם רוצים “שלום בינינו”, כלומר עם קיצוני המתנחלים, מה שדרוש הוא המשך מלחמה “איתם”, הפלסטינים.

הבעיה היא ששתי מפלגות השמאל אימצו את פרשנות הימין לרצח, ולאחר נפילת נתניהו הקימו ממשלת אחדות לאומית, בלי ערבים, ב-1999. הם הובילו את כלל הציבור לתמוך בדיכוי האינתיפאדה השנייה, הצטרפו שוב לממשלת שרון, תמכו באופן עיוור במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה. בקיצור, רצח רבין מחק את זהותו הפוליטית של השמאל. מדוע? כי את העבודה האמיתית של בניית זהות משותפת לכלל הישראלים אחרי הרצח הם לא היו מסוגלים לעשות. זה מה שעושה תנועת המחאה כעת: היא בונה מחדש את החברה הישראלית על ידי יצירת סולידריות, עזרה הדדית, ערכים משותפים של שוויון ודאגה לזולת. הצעירים שבקושי היו בגיל המתאים לצאת להדליק נרות אחרי הרצח, עושים כעת מה שהמבוגרים לא היו מסוגלים לעשות אז. הם מחפשים דרך מקורית ויצירתית להמשיך בדרכו.

הבעיה שחשף תהליך אוסלו, היא שבלי אויב משותף המאיים עליה החברה הישראלית מתפוררת, מתפרקת לסקטורים, אין לה משהו המאחד אותה. זה לא רק שמאל-ימין, אלא אשכנזים-מזרחים, חרדים-חילונים, יהודים-ערבים, עולים חדשים-ותיקים. המחלוקת שמאל-ימין היא דרך לטשטש את כל המתחים החברתיים ולתעל אותם לשנאה הדדית בלי להתמודד איתם, בלי יכולת הידברות, בלי מכנה משותף של גאווה להיות ישראלי. מה שנשאר זו השנאה והפחד מהאחר. הרצח האיץ את ההתפרקות הפנימית של החברה הישראלית, כי השמאל לא היה מסוגל לבנות מקום לאחרים: לחרדים, למזרחים, לערבים, לרוסים. הוא היה ונשאר מה שברוך קימרלינג המנוח כינה אחוס”ל – אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים לאומיים – ובהגדרת הישראליות שלו מוציא את כל האחרים החוצה.

האתגר הגדול של השלום איננו רק להגיע להסכם צודק עם הפלסטינים, אלא כיצד לבנות את החברה הישראלית כך שלא תזדקק שוב ושוב למצוא אויבים חדשים. האתגר הוא לאפשר לישראלים להשתלב במזרח התיכון בלי חשש לאבד את זהותם. לשם כך צריך לבנות זהות באופן פוזיטיבי, לא דרך הפחד ושלילת האחר, אלא על ידי בניית המכנה המשותף. כך ניתן לפרש באופן חיובי את הסיסמה “קודם שלום בינינו”. כדי שנוכל לעשות שלום עם הפלסטינים, עם העולם הערבי, עם המזרח התיכון, ועם העולם (שהוא כידוע כולו נגדנו) עלינו לשקם את הזהות הפגועה, החרדה, מלאת חוסר הביטחון של הישראליות הישנה.

זה מה שעושה התנועה החדשה. לא פחות ולא יותר. בחוכמה, בשכל, בכישרון עצום, ביצירתיות, באהבה, בתבונה. כמובן שהמשימה היא בעלת ממד היסטורי חסרת תקדים, כלומר מהפכה. אבל לא קל לעשות מהפכה, כי הכוחות השמרניים המושכים לאחור הם אדירים. הרי קל להגיד שרוצים את כולם, ערבים וחרדים, פריפריה ומרכז, מזרחים ורוסים תומכי שלום ומתנחלים השבים לגבולם. לעשות זאת בפועל זה הרבה יותר מסובך, כי המתחים החברתיים וניגודי האינטרסים קיימים. אבל זו המשימה.

הדור הזה, דור ב’ כפי שקראתי להם כאן בתחילת המאבק, יודע שזו המשימה. הוא יודע זאת מזמן, מאז הרצח ועליית ביבי, המסית הראשי, אחריו. כך היה כבר בשביתת הסטודנטים ב-1998, כאשר קבעו את הסיסמה “סטודנטים זה כולם” – שמאל וימין, יהודים וערבים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, ותיקים ועולים, קיבוצניקים ומתנחלים – וזכו לתמיכה של 85% מהציבור והתקשורת. זה מזכיר משהו? היו אז מי שניסו להסית את הסטודנטים נגד תלמידי הישיבות, אבל הם לא נגררו. מי שפירק את המאבק היה ביבי התחמן, שאחרי 50 יום שביתה ו-20 ימי שביתת רעב הביא למנהלי המו”מ, שלא שבתו רעב, לאכול פיצה מול התקשורת.

התאחדות הסטודנטים לא במקרה נמצאת עדיין במאבק, ביבי עוד משלם את חשבון הפיצה ההיא. מי שניצל עד תום את ההתגייסות האדירה ההיא וסיסמאותיה היה אהוד ברק, שהציע “ממשלה של כווו-לם”, והביא את כווו-לם למלחמה של 10 שנים. כאשר ביבי-ברק הם מנהיגי ממשלת הימין-שמאל, טוב שבאה תנועת המחאה ומבקשת לפרק את השיח הזה ואת הדיכוטומיה השבטית הזו, התוקעים אותנו עמוק בסדר יום מלחמתי ובמדינה המבזבזת את רוב משאביה החומריים והנפשיים בהכנות למלחמה ובשיקום אחריה.

הדור שלי של השמאל ביזבז את כל כוחותיו ושנותיו הטובות במלחמות ובניסיון כושל להביא שלום. כעת בא תור דור ילדינו, והם מתחילים מן היסוד, בבניית זהות ישראלית לא-אלימה, סולידרית ומכילה, המסוגלת לחיות בשלום עם עצמה, כתנאי הכרחי לחיי שלום עם שכנינו. זאת הישראליות החדשה הכל כך דרושה. זה כמובן תהליך, כמו שמסבירה לנו דפני ליף. תהליך ארוך של שינוי אישי, שינוי שפה, שינוי יחסים בין אישיים וקבלת האחר. זה מה שעשו המייסדים שהקימו את מדינת ישראל, בנו שפה וזהות חדשה, כדי לבנות חברה חדשה. זה מה שדרוש כעת, לא פחות. זה תהליך עצום המחייב גיוס רחב של כוחות ויצירה, זה כמובן לא יהיה קל. אבל בקיץ 2011 התחילה המהפכה הגדולה ביותר מאז ראשית הציונות. רצוי שהיא לא תיכשל.

———

1. הגרסה המורחבת של 400 עמודים פורסמה ב-2007 בספרי “שלום מדומיין שיח מלחמה”, הוצאת רסלינג