על הבעיה המוסרית בפינוי התנחלויות

א. איזהו חכם?

“קבל את האמת ממי שאמרהּ” (הרמב”ם)

“איזהו חכם הלומד מכול אדם” (בן זומא, מסכת אבות ד’)

רגע, רגע, רגע. אל תקדימו להתעצבן עליי לפני שקראתם. אל תניחו שאני “מנסה להתחנף לימין”, או למשוך קוראים, או לעורר פרובוקציות, או שאני מפספס את המשמעות המנשלת של ההתנחלויות. אם יש משהו שצריך להבהיר מיד כנקודת מוצא, הוא שההתנחלויות הן מפעל לאקסקלוסיביות, עליונות ונישול, שמטרתו לקדם שליטה ודומיננטית של קולקטיב אחד על פני אחר, למנוע מהפלסטינים זכויות וגישה לקרקע ולמשאביה; אשר פועל תכופות באלימות, תוך פגיעה בזכויות הפרט (כולל של הישראלים); ואשר דוחה את הקניין וההיסטוריה של אחרים. במובן הזה הן מייצרות מלחמה כל הזמן, והן פסולות לגמרי.

מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, וכל הרוצה בשלום ובשוויון צריך להתנגד להקמתן והרחבתן הָאִדָּנָא. מי יודע, אולי אלמלא ההתנחלויות ניתן היה לחלק את הארץ ולחיות יחד על בסיס הצעות הערבים והעולם (מאז הסכם לונדון, דרך הצעות אש”ף של 1988, ועד היום – כולל מסמך האסירים והיוזמה הסעודית/הערבית).

עד כאן נקודת המוצא שלי לכל הדיון שלהלן. עכשיו שהתנקיתי מספק ספקא, וברור שאין לי עיוורון לבעיה הפוליטית, המדינית, הכלכלית, החוקתית, הצבאית והמלחמתית של הברדק שמתרחש מעבר ל”קו הירוק”, אפשר להמשיך?

ב. שבין אדם למקומו

סימן השאלה שאני רוצה להציב ביום-הכיפורים הזה הוא על הפוקוס הגיאוגרפי וההיסטורי ששמים על ההתנחלויות (ו/או “הקו הירוק”) בשתי שאלות: 1. האם השטחים הכבושים וההתנחלויות הם המקור העיקרי ליצירת/ליבוי הסכסוך (או שמא מגמת-הנישול/ייהוד בכלל, לא רק בשטחי 67′); 2. האם פינוי ההתנחלויות יביא ליותר צדק.

השאלה הראשונה היא פשוטה יחסית. מגמת ההתיישבות והנישול איננה מוגבלת לא בזמן ולא במרחב לשטחי 67′. ולכן, מקור הסכסוך הוא לא (רק) ההתנחלויות, אלא מגמת ההתיישבות המשתלטת והאלימה שהחלה עוד לפני קוּם המדינה (אז כונו “מושבות” או קולוניות), ואשר נמשכת עד היום, משני עברי הקו הירוק. או במילותיה של אמונה אלון (ידיעות אחרונות, 1998):

אם גאולת קרקעות מידי ערבים היא עושק, כי אז יש למדינת ישראל בעיה רצינית עם עצם קיומה. אם הגבלת החכרת קרקעות ליהודים בלבד היא מעשה גזעני, כי אז התנועה הציונית היא אכן תנועה גזענית. מדינת ישראל יושבת על אדמות שלפחות רבע מהן נלקח מערבים בכוח הזרוע או באמצעות חוקים גזעניים.

כבר בתקופת “המנדט” התאמצה הציונות להגדיל את שיעור היהודים בארץ, וכן את סך השטחים בבעלות ובנוכחות יהודית, מפני שלדעתם זה ייצר לגיטימיות לריבונות בהמשך. למרות הבעיה הלוגית הגלומה בהנחה הזאת (הלוא אם תושב צרפת קונה נדל”ן או גר בו, זה לא הופך את הנכס לריבונות צרפתית), התברר בדיעבד שהם צדקו: לאחר מעשה הכיר האו”ם בזכות היישוב היהודי בא”י להפוך למדינה בשטחיו, ואף הקצה לה שטח גדול בהרבה ממה שהיה בבעלות ובנוכחות יהודית גם יחד. הטכניקה הזאת ניצחה שוב, כאשר ישראל תפסה במלחמת העצמאות שטחים גדולים משמעותית ממה שהוקצה לה על ידי הקהילה הבינלאומית, ובכל זאת האחרונה הכירה בהם.

מכאן, שיישוב השטחים-הכבושים ביהודים גם אחרי המלחמה והגירוש של 67′ לא היה משום יוצא דופן היסטורי. נהפוך הוא, עוד מטרם קוּם המדינה ולאחריו, שוב ושוב נהגה התנועה הציונית לפי הכלל “שלי-שלי, שלך-שלי” והמשיכה להחזיק וליישב שטחים נוספים, כל אשר יעלה המזלג, בגדה המערבית וברצועת עזה, בחצי האי סיני המצרי, ברמת הגולן הסורית ואף בדרום לבנון. ההתיישבות היהודית התפתחה כמעט בכול שטח שבו הצליחה ישראל לשלוט צבאית, כמעט תמיד על חשבון אחרים, ולפעמים זה אפילו הצליח בסוף להתקבע ולהתנרמל.

כך או כך, “מפעל ההתנחלויות” – שתפס את עיקר התאוצה שלו בחצי השני של שנות השבעים (עם המהפך בישראל), ועוד יותר מאז תחילת שנות התשעים – איננו שונה ממפעל ה”ייהוד” בתוך ישראל גופא, ומהווה חלק מההתיישבות הציונית שהחלה הרבה קודם ונמשכת עד היום, כאמור, בכל הארץ.

דיירי מעלה-אדומים, אריאל ושכונת גילה בירושלים אם כך, אינם שונים מדי מדיירי גדרה, חדרה, ראשון לציון אשקלון, תל אביב, גליל-ים וכפר סבא, להוציא אולי ההטבות שלהן הם זכאים. מאי נפקא מנה? כולם ישובים יהודיים, השוכנים על קרקע שמקצתה נרכשה ורובה הגדול הופקע בכוח החוק והנשק, מפלסטינים (לעיתים באמצעות הגדרתן כקרקעות מדינה). בשני צידי “הקו הירוק”: עוברתו שמות המקומות עם או בלי צידוק; נהרסו (ונהרסים) מבנים, ונבנו (ונבנים) יישובים שמטרתם הגבלת זכות הילידים להתפתח, לבית וקניין; יש גירוש אקטיבי ומונעים אפשרויות שיבה ונישואין; נכנסו יהודים לבתי זרים, חלקם פליטים ועניים; ועושים רווח מקרקע גנובה ומשאביה. אז אמנם יש ל”קו הירוק” משמעות בינלאומית, פוליטית, חוקית והיסטורית, אבל לא מוסרית, והוא בוודאי לא מצליח לחפוף את המציאות החברתית והכלכלית הנוכחית, שבה שתי הקהילות פזורות בשני עבריו.

ג. איזהו אדם?

תשובתי לשאלה השנייה היא מטען נפיץ הרבה יותר הדורש עבודת חבלנות זהירה כדי לפרקו: האם פינוי התנחלויות נקי מבעיות מוסריות, ו/או הוא הרע במיעוטו, ו/או יביא יחסית יותר “צדק” – ולכך אשיב: לא, משלושה טעמים (לפחות).

ראשית, פינוי התנחלויות פירושו פירוק קהילות, הפקעת רכוש והעברה כפויה של בני אדם. כמי שתומך בזכויות אדם, אינני מקבל ש”המטרה מקדשת את האמצעים”, אלא, כמו שקבעו אילנות דתיים גבוהים, האמצעים צריכים להיות כשרים בפני עצמם. אם זקוקים למטרה כדי להכשירם, הרי שהאמצעים פסולים, וזה לא משנה אם מדובר בפינוי אוכלוסיות, בענישה קולקטיבית, בשלילת זכויות, בירי לא מבחין או במעצרים מינהליים (חלק וודאי הבחינו שהקפדתי בעבר להרחיב על כך שההשפעות השליליות של האלימות המשטרתית, או ההגבלות על חופש הביטוי והעיתונות, או בנושאים אחרים – לא פוסחות גם על הימין). הכיבוש והמצור לא מוצדקים על ידי המטרה, וכך גם לא בניית מאחזים, ואין סיבה שהעברת-אוכלוסיות חפות מפשע תוצדק בשם התכלית המדינית בק”ן טעמים.

אי אפשר לטעון לצדק מוסרי בזכות השיבה ולהכרה בעקירה שהתרחשה ב-48′, בלי להכיר בכך שמדובר גם כאן בנישול. ונישול הוא פסול מעיקרו. המשמעות עבור הפרט והקהילה היא הרסנית, ופירושה עקירה ופליטות. בואו נפסיק לכבס את העברת האוכלוסיות הכפויה המוצעת במושגים כמו “פינוי” (אם כי המושג “גירוש” פחות מתאים לכאן), וזה בכלל לא משנה אם הוא עם פיצוי או בלי, של הקוזאק או של הנגזל. איך שלא מסתכלים על זה, הפרטים הדרים שם כיום – וביחוד אלו שנולדו שם – יחוו ניתוק מחיי היום-יום, מהעבודה, מההיכרות עם המקום, ומרוב הדברים שמגדירים את השגרה והביטחון של האדם.<!–

יאמר חלק שפליטות היא הכרחית לפתרון הסכסוך, או שאפשר להיערך לקראתה ולהעניק פיצויים, אבל אם כך – מה עושה את הפיצויים ו”עידוד ההגירה” לפליטים יהודים כפויים למוסרי יותר מפינוי-פיצוי כפוי של אחרים? (כי הגיעו אחרונים? כי הייתה מטרה להתיישבות? כי נהנו מזכויות יתר? ומה, כל אלו לא נכונים גם אליכם?). דלמא דמא דההוא גברא סֻמָּק טְפֵי? יש משהו בזכות הילידים שמאיין את הנזק של פינוי הילידים היהודים? האם פעילי השמאל שהתנגדו בגופם באומץ לפינוי “כפר שלם” (לשעבר: סלמה) היו תומכים בפינויו, אילו היה נעשה למען שיבת הפליטים הפלסטינים? האם המפונים היהודים לא היו אז אותם הקורבנות עם אותה החוויה והאובדן? האם עקירתם אז הייתה מוצדקת?

מוטב יהיה אם נעמוד על כך שכל יצירת פליטים היא לא-רצויה ולא מוסרית, ושעדיף להימנע ממנה במקום להתפשר רק על הקטנת הנזק. כשם שאנו מתנגדים להעברה כפויה של אוכלוסייה פלסטינית חפה מפשע, כך ראוי שנתנגד עקרונית גם להעברה כפויה של אוכלוסייה יהודית חפה מפשע, על אחת כמה וכמה זאת שנולדה אל המציאות הזאת. דברים אלו נכונים במיוחד למי שנוטה לקבל רעיונות אנרכיסטים, שהרי אין באנרכיזם כל הצדקה אידיאולוגית ליצירת פליטים, לפינוי מבתים, להפרדה אתנית וגבולות בעלי היסטוריה קולוניאלית, או להכרה בזכות “החוק” לעצב מחדש את חיי האוכלוסיות, ובוודאי שלא בשם שיקולים של דעת “הדיפלומטיה הבינלאומית”, כגון “הקו הירוק”. אין הסבר אנרכיסטי מתקבל על הדעת על הצורך לעקור קהילות רק בצד אחד של “הקו הירוק”.

ד. איזהו עני?

שנית, הטענה ש”הם בחרו ללכת לשם” היא לא רק לא רלוונטית, אלא גם לא נכונה. אפילו שיש לא מעט אידיאולוגים שמתיישבים באדנות בשטחים כדי לאנוס את דעתם הפוליטית על הציבור בישראל (ותכופות באלימות ובעבריינות), הרי שרוב היהודים דיירי השטחים הכבושים אינם כאלו. כידוע, אנשים לא ששים להעתיק את מרכז חייהם בשם האידיאולוגיה, אלא עושים זאת רק כשאין להם ברירה. כשם שמרבית היהודים לא הגיעו לארץ מתוך ציונות, אלא בעיקר מטעמים כלכליים, כנרדפים ו/או כפליטים; כך גם עבור רוב המתיישבים היהודים בשטחים הכבושים קדמה הנוחות לאידיאולוגיה, וההצדקות הערכיות באו רק אחר כך.

אפשר לומר בהכללה שחלק הארי של ה”מתנחלים” (וזה נכון בעיקר למטרופולין ירושלים, שם נמצאים רובם) לא ממש “בחרו את המקום” משיקולים פוליטיים. הם אמנם לא אולצו, אבל תושבים רבים נאלצו לעבור לשם בשל מצבם החברתי-כלכלי (ובגין רפורמות שוק ניאו-ליברליות), חלקם מהגרים ופליטים יהודים (“עולים חדשים”) ו/או חרדים שיושבו שם על ידי אחרים. כך שרוב מבין “המתנחלים” הם בעצמם כבר במידה כלשהי קרבנות של יחסי הכוחות בארץ ובעולם. המשמעות של פינויים עלולה להיות פגיעה בהישגים המעטים של אותם היהודים מהשכבות החלשות, וזה אפעס לא א-גרוייסע מוסרי או צודק; (ובלי להוריד מהמשמעות והנזק של אי-פינויים).

 

ה. נאה דורש

שלישית, “השטחים הכבושים” משמשים תכופות לרחיצה בניקיון כפינו באשר לנעשה בתוך “הקו הירוק”, וכדי להכשיר את זהותנו וקנייננו. כאילו אם ידגישו הישראלים עד כמה “שם” לא מוסרי, ה”כאן” נעשה מוסרי יותר יחסית. במיוחד באחרונה, ככל שאנו נחשפים למשמעויות ההולכות ומתבהרות של “הנכבה” (המתמשכת), כן רבים בישראל נעשים תלויים (מוסרית וחומרית) באופציה של “פינוי התנחלויות” – הן כדי לנקות את מצפונם, והן כדי להבטיח את מצבם החברתי והישגיהם הכלכליים והפוליטיים. אך דה-קולוניזציה המוגבלת לגדה-המערבית פירושה הכחשת ממדי התופעה והגבלתה לזמן ולמרחב תלושים. המציאות היא כמובן שונה. אמיתו של דבר היא שכמעט כל יישוב יהודי בארץ נבנה או התרחב בחלקו על שטחים שנושלו מבעליהם הפלסטינים (פרדסים, בתים וכו’). עד היום יש בישראל-גופא פליטים פנימיים, ישובים לא מוכרים, פינויים, אכיפה מפלה, מגבלות נישואין, קניין, הגירה ותנועה, העסקה מוטה, מניעת תוכניות מתאר והריסות בתים – ומצד שני – הקצאת משאבים ל”ייהוד” הארץ.

גם אנשי השמאל הציוני או הרדיקלי, ו/או רבים אחרים התומכים בפינוי התנחלויות, יושבים בעצמם על קרקע או בבתים שהיו פלסטינים; כלום שקלו לרגע ברצינות את אפשרות הויתור על זכותם לגור שם? בוודאי שלא. זה יהיה עבורם טירוף גמור. מה פתאום? על זה “אין עוררין” לכאורה. לא בכדי עמדה כזאת נפוצה יותר בגוש דן, מפני שפתרונות שעיקרם הוא פינוי התנחלויות מהווים מאבק והכחשה סקטוריאלית יותר מאשר הכרה קולקטיבית בהיסטוריה של הסכסוך. כפי שאמר אלבר ממי על “הכובש המתכחש לעצמו”: הוא רוצה את סיום הכיבוש, בלי לגרוע ממצבו; גם להישאר על הקרקע הכבושה ולא לוותר על קניינו, וגם לפנטז על הרמוניה בין מה–שהוא, לבין מצב שבו אין כיבוש. לשון אחר: הטלת ה”אשם” על ההתנחלויות מבטיחה את המצב החוקי, הסמכות, הסטטוס והרכוש של היהודים החיים בתוך “הקו הירוק”. זהו מאבק בין היהודים בישראל על השאלה מי מאיתנו יישא בעיקר הנטל של תיקון העוולות ההיסטוריים הקולקטיביים (המתמשכים), שלהם אחראית הציונות.

כמובן שבשמאל בכלל, וגם אני, ועד כמה שאני רואה גם כמעט כל הפלסטינים – לא חושבים שאפשר או צריך לפנות את כול הישראלים מהארץ כליל, או מרכושם ובתיהם הנוכחיים. מה שנקרא בעממית – “לזרוק לים”. כולם איכשהו מקבלים את העובדה שאת ההיסטוריה לא ניתן להחזיר לאחור. אחרי הכול נולדו בארץ דורות ילידים, שלא בהכרח ידעו והשתתפו בגירוש ובנישול, ואין להם, כלומר לנו, מקום אחר. בין שאנו חיים בת”א או במעלה אדומים, עולמנו הוא זה של דוברי העברית, זאת תרבותנו, מולדתנו והמציאות הקניינית שלנו, ופינויי הילידים דוברי העברית לא יהיה אלא ניסיון לתקן פליטות אחת ע”י יצירת אחרת. כשם שנולדו דורות בארה”ב, קנדה או באוסטרליה והפכו לבני המקום, לא רק למסלקי האבורגי’נים שצריכים לשוב לאירופה, הרי שכך גם, כמו ששר עוזי חיטמן, “גם אני נולדתי בארץ הזאת”. מספיק דור אחד של הקולקטיב החדש כדי להפוך לילידים, בראשל”צ או בכפר עציון, זה בכלל לא משנה.

 

ו. ועשו סייג לתורה

את כל הטיעונים שלעיל צריך לסייג: 1. כמו הפינוי, כך גם הרחבת והקמת התנחלויות על שטחים נוספים היא פסולה, לפחות כל עוד אין לפלסטינים החופש השווה לגור בכל מקום ולהגן על קניינם. הגדלת ההתיישבות היהודית בלבד, בתוך ומחוץ ל”קו הירוק”, מביאה כרגע בהכרח להגדלת אי-הצדק והמלחמה, ולכן יש להתנגד לה. 2. שלא כמו תושבים וצאצאים שנולדו בהתנחלויות, אין שום מוסריות באנשים פרטיים ועמותות שמתיישבים בכוונה ובאלימות בשטח שנמצא בבעלות של מישהו אחר (או שמזיזים את הגדר והעז). גזל הוא גזל הוא גזל, ואי אפשר להתעלם מזכויות הקניין של בעלי הקרקע. אין לנו ברירה אלא לעשות הפרדה בין ה”מאחזים”, שהם לא יותר מכינוי מכובס לגניבות על רקע לאומי, לבין יישובים שרוב דייריהם תמימים. אפילו שגם ההתנחלויות האלו בנויות ברובן על שטח פרטי גנוב (ומוכחש), יש לזכור שבמקרים אלו לא דיירי היישוב הם הגנבים, אלא אישים בממשל, וסוכנים אידיאולוגיים אחרים, ואין היגיון שדווקא התושבים יהיו אלו שיישאו באחריות לתיקון העוול של הסכסוך.

 

אני מודע לכך שיהיו בטח ימנים שיקפצו על הטקסט כמוצאי שלל רב, ויגייסו את הטיעונים המוסריים האלו למטרותיהם הלא-מוסריות, כדי לבסס שליטה ועליונות ולהוכיח את השמאל על “צביעותו”. אבל זה לא חדש, וקיים בהרבה מקומות. נמצא בנקל ובשפע מי שמגייסים אפילו את החירות כדי להצדיק אפילו מתקני כליאה ועינויים, והרי אין זה מעלה ולא מוריד מהטיעונים עצמם, או מהצורך להשמיעם. חרף הסייגים האלו, אני עומד על כך שפינוי תושבים מבתיהם, גם אם הם יהודים בשטחים הכבושים, איננו חף מבעיות מוסריות. הוא לכל היותר מהווה פשרה פוליטית, וכמו כל פשרה פוליטית, זהו לא יותר משיקוף של יחסי הכוחות, לא של הצדק.

 

ז. דווקא יש לי אח “מתנחל”, וגם אח פלסטיני.

בימין ובשמאל יקראו את הפוסט הזה ו(לכל הפחות) יזוזו באי-נוחות. אלה על ניגוח ההתנחלויות, ואלו על חיבוקן. ובכן, אם לא מאהבת מרדכי, אולי לפחות משנאת הטקסט, יכירו שניהם לקראת סיום בכמה אמיתות עובדתיות, לפני שנסכם בפרשנות והמשמעויות. זאת עובדה שיש שני עמים בארץ, ששניהם רוצים את כולה, ששניהם מוגבלים בכוחם, אך האחד שולט בשני ופועל להגדיל את יתרונו. גם אם מקבלים שזכויותינו כאן הן היסטוריות ודתיות, זה לא מוריד מכך שנוכחותנו בארץ נותרת תולדה של כיבוש ונישול, ומצד שני – שגם נישולנו חלילה יהיה עוול.

חוץ מכל זה, זאת גם עובדה שגם שמאלנים יהודים משתייכים לקולקטיב העברי-ישראלי, בין שירצו ובין אם לאו. הם נהנים מזכויות היתר של היהודים האחרים, וזהותם גם מציצה כל אימת שהם אינם יכולים או רוצים להשתתף במאבק המזוין, בשונה מחלק מהפלסטינים. כולנו כובשים בעל-כורכנו, גם השמאלנים, וכולנו ציונים בעל-כורכנו מעצם הימצאותנו בארץ. די להבדיל את עצמכם מהציונות, אין דבר כזה ישראלי-יהודי שאינו ציוני: אם אתם חיים בישראל אתם בפועל חלק מהציונות. או כפי שהמשיל ח’ליל אלסכאכיני:

איש רכב על חמורו וראה איש אחר ההולך ברגל. הוא הזמין אותו לרכוב איתו. הולך הרגל עלה על גב החמור והעיר: “כמה זריז הוא החמור שלך!” רכבו עוד ואז אמר הזר: “כמה זריז הוא החמור שלנו!”. אמר לו בעל החמור: “רד!” שאל: “למה?” אמר לו: “אני חושש שעוד מעט תאמר – ‘כמה זריז הוא החמור שלי’… (כך תיאר ח’ליל אלסכאכיני, בשנות השלושים-ארבעים כנראה, לד”ר י”ל מגנס, מדוע יוזמתו של האחרון לגור יחד בשלום בארץ פירושה להניח שלכובש יש הזכות לחלוק את מולדתו של היליד. מצוטט אצל תום שגב, 1999, ימי הכלניות, עמ’ 333).

כולנו נולדנו אל מציאות השליטה, ואנחנו התוצר שלה באופן בלתי נמנע. עצם לידתנו והעובדה שעברית בפינו וגג לראשנו, הן עדויות לניצחון ההיסטורי והבלתי-הפיך של הציונות. עצם זה שזכותנו להיות כאן הפכה למובנת מאליה, שאיש היום לא חושב לפנות שכונות בחיפה, אשקלון או חולון, גם לא השמאלנים ה”קיצוניים” ביותר – זאת ראיה לניצחונה ההיסטורי של הציונות. כל הדברים האלו נכונים לת”א ולאריאל באותה המידה.

אולי עכשיו שהבנו את עומק ניצחונה של הציונות, אפשר יהיה סוף-סוף לדון בשאלה: מה הלאה?

לבלוג של הכותב – אמת מארץ ישראל