על מופרכות דבריו של פרופ' רובינשטיין וגסותו של האזרח אריאל

את עיקר מאמרו שהתפרסם ביום שישי ב“הארץ“, תחת הכותרת “נוער הגבעות של השמאל”, הציג אריאל רובינשטיין בכנס “ידע בעת הזאת”, שאותו הוא משמיץ. הכנס של מרכז מינרווה, שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב, הוקדש לבחינת התנאים הפוליטיים והכלכליים שבהם פועלת היום האוניברסיטה הישראלית. הוצגה בו פרספקטיבה היסטורית והשוואתית רחבה, ונידונו מגוון היבטים של החיים האקדמיים מתוך שלל נקודות מבט תיאורטיות ודיסציפלינריות, שהמשותף לכולן היה מחשבה ביקורתית, מעורבות אישית של הדוברים בשאלות עליהן דיברו, ותחושה שמה שמונח על הכף משותף ויקר לכולם – אפשרותה של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל.

רובינשטיין הציג את משא התוכחה שלו בפני אולם מלא במושב השני של הכנס, אחרי ששמע שתי הרצאות שעסקו בהיסטוריה של האוניברסיטאות בימי הביניים ובראשית העת החדשה. מיד כשהחל לדבר, הכריז על עצמו כמי שלא למד ספרות והיסטוריה וביטא את הבוז שלו לסוג העבודה הטקסטואלית והאקדמית שקרובה ללב רבים מן החוקרים והחוקרות שהשתתפו בכנס. ואז הוא הודיע שהוא מדבר אצלנו כ”אזרח מיושבי בתי הקפה” ולא כפרופסור לכלכלה, כאילו שמישהו היה מזמין אותו לדבר שם רק על סמך ההגיגים שהוא מפרסם מעת לעת בעיתונים היומיים. באותה נשימה גם קבע בטון פרופסוריאלי וסמכותי מאוד שהוא יודע מה אקדמי ומה לא, בעודו שוכח תוך כדי דיבור שלפי תפיסתו, גם בתור פרופסור לכלכלה וגם בתור הדיוט מיושבי בתי הקפה, אין לו סמכות לדבר לא על מהות האקדמיה ולא על מהות הפוליטי ולא על הגבול שביניהם – שאלה שעמדה בלב דיוני הכנס. למרות חוסר סמכותו הוא הודיע בטון סמכותי שהכנס שלנו לא אקדמי ואז הרביץ בנו את תורתו כאחרון הדרשנים, בשילוב די נדיר של התנשאות ומניפולטיביות.

ראשית הוא עשה עלינו תרגיל גוגל לדמגוגים מתחילים. הוא בדק את המופעים של הביטוי “בעת הזאת” בגוגל וציטט שלושה פריטים ראשונים מן הרשימה. הוא מצא מופע אחד במגילת אסתר, שני בדברי איש הימין הקיצוני הרב ליאור ושלישי בכותרת הכנס, וכולם נקשרו אצלו למשבר ולשעת חירום. מן העובדה שגם מארגני הכנס וגם הרב ליאור עשו שימוש בביטוי המופיע במגילת אסתר בהקשר לתחושת חירום, הוא למד שהמארגנים דומים לרב מן הימין הקיצוני ולכן הם שייכים לשמאל הקיצוני. הוא ודאי לא היה מקבל היסק מן הסוג הזה משום סטודנט שלו. אילו היה טורח לדפדף עוד רגע במה שסיפק לו מנוע החיפוש היה מגלה בעמוד הבא ש”בעת הזאת” הוא ביטוי ששימש שני רמטכ”לים לשעבר, דן חלוץ וגבי אשכנזי, כשניסו למצוא לעצמם מקום טוב באמצע בדיון על איראן, יועץ השקעות אחד, דיווח ב”הארץ” על החלטה של סנאט ארצות הברית להימנע מהטלת סנקציות על איראן והודעה של נתניהו על איזו הפסקת אש. אבל כידוע, יושבי בתי הקפה לא חייבים במחקר אמפירי.

אחרי שסימן אותנו כשמאל קיצוני, הודיע לנו רובינשטיין על מה הכנס שלנו ולמה הוא חסר חשיבות אקדמית ומהווה ניצול לרעה של הפריבילגיות שמעניקה לנו המדינה. הוא התעלם לחלוטין מכל אותו חלק בכנס שעסק בדברים הקרובים בדרך כלל ללבו, כמו עובדי קבלן או תנאי העסקה פוגעניים, וכן מן העובדה שרבים מהדוברים ביססו את דבריהם על מחקרים אמפיריים, ואחרים עסקו בניתוח מושגי והיסטורי שבו אין לו מושג. הוא השתמש בקטעי משפטים מן הקול קורא של הכנס, שאותם לא הבין בדרך כלל, כדי להוכיח שהכנס אינו אקדמי. והוא עשה את כל זה בראשיתו של הכנס מבלי שהמתין להאזין להרצאות. כשהיה על הבמה הוא דיבר בגסות יוצאת דופן אל שתי הנשים הגרמניות שישבו באולם, נציגת השגרירות הגרמנית ונציגת קרן היינריך בל, מתוך בורות גמורה לאופן שבו מתנהלים אירועים כמו הכנס שלנו במדעי הרוח והחברה, משפטים ואמנויות, ומתוך התעלמות ממעורבותם של גורמים חוץ-אקדמיים במימון מחקרים וכנסים במדעי הטבע.

בתוך כך הוא גם ביטל בהבל פה את העיקרון שמאפשר לממשלות וגופים של החברה האזרחית להתערב במדינות שבהן מתרחשות הפרות שיטתיות של זכויות האדם, ולעשות זאת בין השאר על ידי חיזוק כיסי התנגדות בחברה האזרחית ובאקדמיה. כשד”ר ראיף זריק הגיב לדבריו, והציג את ההפרדה בין אקדמי וחוץ-אקדמי כעניין אסטרטגי ואת הבחירה בהפרדה כעניין תלוי הקשר מוסרי ופוליטי, הוא לא הבין את מה שנאמר לו והוכיח בזה את חיוניותו של חינוך ספרותי מסוים להשכלתו הכללית של אינטלקטואל ציבורי.

רובינשטיין טרח לבוא לעוד מושב אחד, אולי כדי לאשש את ההשערה שלו בדבר הדמיון בין הקצוות מן הימין ומן השמאל. כשכתב על כך בעיתון, הוא טעה בציטוט מדברַי (“אחד הדוברים”), ובמקום הביטוי “משטר ההפרדה הציוני”, שבו השתמשתי כמה פעמים, הוא כתב “ישות ההפרדה הציונית”. “הישות הציונית” היתה במשך שנים הביטוי שבו השתמשו דוברים ערבים רשמיים בכל מקום שבו דיברו על מדינת ישראל כדי לא לומר ישראל. לא ברור אם ההחלפה הזאת נעשתה במזיד (באירוניה?) או שהיתה פליטת פה, וגם לא ברור מה גרוע יותר – להאשים במובלע את הדובר שדיבר על “משטר ההפרדה הציוני”, שהוא מדבר למעשה כאחד מאותם האויבים, או לא להבין את ההבדל בין הדיבור על “ישות” דֶמונית לבין הניסיון לאפיין משטר על פי העיקרון היסודי שלו – הפרדה, והאידיאולוגיה המצדיקה אותו – ציונות.

כדי לחתום את ההשוואה שלו בין השמאל הרדיקלי לימין הרדיקלי הוא נפנף, גם בכנס וגם בטקסט, בסיפור החרם. לא שהוא אמר משהו מועיל על שאלת החרם, הוא פשוט הצטרף למקהלת המקללים: “כשפרופסורים מזמינים מרצה המהללת את החרם זהו ביזיון”. לא-ביזיון זה להזמין מרצים שמתנגדים לחרם. לא-ביזיון, לפי האזרח אריאל, זה להודיע מראש שסוגיית החרם לא ראויה לדיון ומי שדן בה בכל זאת ראוי לגינוי ולהרחקה. במופע האימים שלו בכנס ואחר כך במאמר ב”הארץ”, אריאל רובינשטיין היה פשוט הוכחה חיה לטענה שהצגתי בכנס: אתה פוליטי כשאתה מעז להיות לא ציוני, ואז אתה מואשם שאתה מאיים לנפץ את זכוכיות מגדל השן האקדמי. כי מה שמסתתר במגדל השן ולא מוכן להיחשף לדיון ביקורתי זה לא האקדמי, אלא הציוני. ובאמת, באופן שבו נחשף בכנס רובינשטיין לא היה אקדמי במפגיע. ברגע שיצא מחוץ לגדֵר המקצועית שגדַר סביבו הוא הצטרף מיד לאספסוף התקשורתי המאיים, יחד עם הממשלה ומפלגות הימין, וכל יום קצת יותר, לחנוק את שארית המרחב שעוד נותר למחשבה הביקורתית בישראל.