• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תשובות לנכדיי

אלו פנים יהיו לנו בחקירות ההיסטוריות של הדורות הבאים? איך נשיב על שאלותיהם ביחס לתפקיד שמילאנו במשטר הנוכחי? הרהורים בעקבות סרט המוצג בפסטיבל דוקאביב
אמיר הלל

“היסטוריה של אהבה” הוא סרט דוקומנטרי המתאר נשים שהן בנות ונכדות לנאצים מאוסטריה, וכיצד הן מתמודדות עם הניגוד בין זיכרונות הילדות מסבא וסבתא לבין הגילוי המאוחר על חלקם האיום במשטר הנאצי – עינויים, אלימות, גזענות. אין פה ספוילר, כולנו יודעים איך הסרט הרע הזה נגמר.

אני תוהה על הסרט שיעשו נכדיי עליי ועל בני דורי. נאמר בעוד 40-50 שנה, כשיגלו שסבא שלהם, כלומר אני, הייתי חלק ממשטר שבעוד 50 שנה ייראה כמשהו ש”צריך להתמודד איתו”, כחלק פחות חינני של “העבר”. כמו בסרט האוסטרי, בוודאי גם נכדיי ישאלו את עצמם איך יכול הייתי לקחת בזה חלק? איך שירתתי בצבא, איך יכולתי להוות חלק מהמערכת?

אני כותב זאת כי אני רוצה לנסות לענות כבר עכשיו לשאלות שישאלו נכדיי בעוד 50 שנה, בסרט דוקומנטרי שישתתף בתחרות הסרטים של פסטיבל דוקרמאללה, למשל.

השאלות יהיו בוודאי אותן שאלות שעלו בסרט האוסטרי, שאלות שכולנו שואלים את הדור ההוא, של מלחמת העולם השנייה באירופה. לא ידעתם? לא ראיתם את הסבל? לא ראיתם שמדובר בבני אדם? לא התנגדתם? למה לא התקוממתם?

כן, ידענו! אבל העדפנו לא לדעת! העדפנו לא לראות את הסבל! העדפנו לחשוב שמדובר בבני אדם “אחרים”, שונים מאיתנו, בכל דבר ודבר ראינו בהם קצת פחות בני אדם. כל דבר, רק קצת פחות. קצת פחות כואב להם אם יורים בהם, קצת פחות קשה להם אם מטרטרים אותם, קצת פחות נורא להם אם ממררים את חייהם (בסגר, במחסומים, בעוצר).

ולמה לא התנגדנו ולא התקוממנו? כי להתנגד פירושו לקחת סיכון שניפגע: שניפצע. שנאסר. שנואשם. הפחד בשילוב עם האנוכיות והנוחיות, גרמו לי, כמו ל-99.9% מבני דורי, ללכת עם העדר, לשחות עם הזרם. רצינו פשוט לחיות, לאפשר לעצמנו את הנאות החיים הקטנות, מבלי להסתכן.

זו האמת.

היסטוריה של אהבה (Love History), אוסטריה 2010; במאיות: סימון באדר וג’ו שמייזר

כנראה שיעניין אותך גם: