אחיותינו, מוצר צריכה

שלשום (א’) אישרה ועדת השרים את הצעת החוק לאיסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (pdf), שיזמה חברת הכנסת זהבה גלאון ומקדמת אותו בכנסת הנוכחית חברת הכנסת אורית זוארץ. החוק יעלה לקריאה טרומית בימים הקרובים, ואם יעבור בקריאה שנייה ושלישית, הוא עשוי לחולל שינוי של ממש בפני החברה בישראל.

אפשר להתווכח על חסרונותיו של שינוי מוכתב מלמעלה, כזה המעוגן בינתיים בהצעת החוק, לעומת שינוי נורמטיבי, כזה שמתחיל “מלמטה”, באורחות החיים של אזרחים במדינה. סביר שהצעת החוק תמשיך ותעורר דיון ציבורי נסער, ושאסכולת “מיסוד הזנות” תבעט בכל הכוח כדי למגר אותה. אפשר להניח ששוחרי שחר ההיסטוריה ישתמשו בכל הטיעונים השחוקים על מנת להביס את האג’נדה החדשה, כזו שיש בה משום היפוך סדרי עולם. באותה מידה, ייצאו כל הליברלים מחוריהם (אח, הלוואי שאפשר היה להגיד שהם מתחבאים) מודאגים עד מאוד מ”בריאות הזונות” ומחופש הבחירה שלהן, שעשוי להישלל כשהזנות תהפוך בלתי-חוקית. ובכלל, יהיו מי שעצם העלאת הנושא לסדר היום יבעית אותם. כשהאחוריים נחשפים פתאום בקדמת הבמה, זה מטריד. מה מעניין אותנו מה קורה בחצרות המוזנחות, בשטחי ההפקר של אלוהים? גם ככה הן כולן נרקומניות. עול חברתי.

הצעת החוק מזמנת בחינה מעמיקה של סוגיות הקשורות לצדק, למוסר, להיררכיות חברתיות וליחסי כוח. בשורות הבאות אנסה לדון בפרק ממשנתו של הפילוסוף האמריקאי הנודע מייקל סנדל, הטוען במאמרו “What Money Shouldn’t Buy” שיש דברים שחברה אנושית – ראוי לה שתוציא אל מחוץ לתרבות הצריכה. במילים אחרות: יש דברים שאסור בשום אופן לקנות, למכור, להתיר את הפיכתם לסחורה.

במחקריו בוחן סנדל סוגיות כמו אמהות פונדקאית, התנדבות לצבא וסחר באיברים, תוך שהוא מציע שני כיווני ביקורת אפשריים. האחד קשור ל-Coercion (כפייה) והשני ל- Corruption (השחתה). הכיוון הראשון מושתת על שאלת עקרון הבחירה. האם ובאילו מצבים, שואל סנדל, ניתן לייחס חירות של בחירה לאנשים/נשים, והאם הסכמה בַּמַּצבים המורכבים המאפיינים את הסוגיות הללו, פוטרת את החברה מאחריות על נפשם ועל גופם של הפרטים המסכימים. כיוון הביקורת השני דן בשיח האזרחי ובמוסר החברתי, המתערערים באופן בלתי הפיך כאשר טובין מסוימים הופכים לסחורה.

אם נהרהר לרגע בשאלת הסחר באיברים, נבין מהיכן צומחת הביקורת של סנדל. ראשית, כולנו יודעים שאין זה מובן מאליו שהמוצר הזה (איברי אדם) מגיע לשוק ללא כפייה. אך מעבר לכך, גם אם מסכים פלוני למכור את כלייתו תמורת, נגיד, 1,000 דולר, האם החברה צריכה לאפשר לו את זה? מהי האחריות החברתית כלפי אנשים המצויים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי, ואשר נידונים במציאות הכלכלית האלימה הרווחת להפוך עצמם לסחורה?

סוגיית ההסכמה קשורה לטיעון הראשון, אך עניינו של הטיעון השני של סנדל, העוסק בשאלת ההשחתה, הוא בשיח הכללי ובמוסר החברתי, המתערערים באופן בלתי הפיך כתוצאה מעסקאות כאלה המתקיימות לרוב בכלכלות השוק בנות זמננו. אילו פנים יש לחברה האנושית שבה היררכיות כל כך מובנות ועמידות מכתיבות מי יכול לצרוך ומי הופך לקניין? המחשבה של סנדל חורגת הרחק מעבר לשאלת ההסכמה וחירות הבחירה ומתארת מצב טורד מנוחה שבו ערכי יסוד ותפיסות עולם עמוקות מזדעזעות, כשאנחנו נמצאים בספירה הציבורית ומסתכלים על אחינו בני האדם כעל מוצר צריכה פוטנציאלי.

הביקורת של סנדל על הלגיטימציה של כלכלות השוק שמאפשרות היצע וביקוש על חשבון שיקולים מוסריים, קובעת שהפיכת בני אנוש או חלקי בני אנוש לסחורה היא פשוט לא מוסרית. גם מעשיו של הלקוח, לשיטתו, מעוררים חלחלה וזעם מוסרי עמוק. את הלקוח, מעשיו והשלכותיהם המוסריות מציבה הצעת החוק במרכז השיח הציבורי, ובכך יש בה זיקה לחזון המוסרי שסנדל מציב בפנינו, המבקש להגביל את מוצרי הצריכה בשוק שלנו. ממילא, אחד המאפיינים של הדיון הציבורי השכיח בתופעת הזנות הוא הנטייה הרווחת להתמקד בצד המוכר. התרעומת המוסרית (Moral Outrage בלשונו של סנדל), לפי אותו הגיון, מיוחסת על-פי רוב לקורבן הזנות ולא לצרכן המין, ללקוח.

גם מבלי להידרש לפתולוגיות חברתיות, מעניין לבחון את הנטייה המיידית השכיחה להתעלם מסוגיות כאובות, דוחות או מערערות סדרי עולם. רבים ורבות מעדיפים את סדר היום שלהם נטול זנות, והיו שמחים אילו הסוגייה עצמה היתה נעלמת מהשיח הציבורי. גם כשנדרשים אליה, באמצעות התקשורת למשל, נוטים לעתים רבות לייחס אותה לעולם אפל, מלוכלך, רחוק מהעין ומהלב, מעין תופעת קיצון או מניפסטציה של שוליוּת ממחוזות אחרים, שעבורנו, הציבור המקיים אורח חיים נורמטיבי (בלי מרכאות אבל עם סימני שאלה גדולים), אין אליהם ולו קצה קצֵהָ של זיקה. פן נוסף של ההדחקה החברתית מתבטא בפתולוגיזציה המוּחֶלֶת על הנשים בזנות בשיח הציבורי. הדיון, כאמור, מתמקד על פי רוב בנשים, אלה שיורדות או מתדרדרות לזנות, אבל לנסיבות שהובילו אותן לכך ניתן מקום משני, וחמור מכך – לגברים המשתמשים בשירותיהן אין פנים, אין קול או שם.

גם אם במרחבים בהם רובנו מצויים לא ניכרים עקבותיו של העולם האפל ההוא, הרי שבמידה רבה עצם קיומו מהווה עדות מוצקה לתפיסות החברתיות שלנו ולמבנים החברתיים שמאפשרים אותו. גם אם אנחנו, בני משפחותינו, חברינו לעבודה ולספסל הלימודים, כולנו אנשים מהוגנים ונשים מהוגנות, עודנו מקיימים מערך חברתי, המאפשר לזנות להתקיים כסמן קיצוני של תופעות רצף שכיחות יותר של אלימות וניצול נשים בידי גברים.

קריאה אחרת תשים דגש דווקא על מושגי המהוגנות. שהרי העובדה שאנחנו מבינים זנות כתמונת תשליל של הטוב, הראוי, המהוגן, המוסרי, מלמדת רבות דווקא על הנורמטיבי ועל גבולותיו. מעניין, שבתמונת עולם דיכוטומית זו, יש מי שמצליחים לשמר את החזות והמוניטין המהוגנים, למרות שהם לוקחים חלק במערכת שעקרונית הם מחשיבים כבלתי ראויה. את מצגי השווא האלה יש לדעתי לפרק ולזנוח, ולבחון מחדש את הזנות כתוצר חברתי, כשדה כלכלי המשקף אמונות, צרכים ומערכים מורכבים של יחסי כוח.

העדשות שמציע סנדל עשויות לרענן את הדיון בתופעת הזנות, הן משום שהן מצליחות להיחלץ ממערך המיתוסים הרווי שמלווה את הדיון בתופעה והן משום שיש בהן הטלת אחריות לקיומה על כתפי כולנו ולאתגר את שוויון הנפש של החברה המקריבה את נשותיה בתעשיית המין. המקרה השבדי, שעליו מבוססת הצעת החוק הישראלית, מדגים כי לא ניתן לכפות הר כגיגית חוקים אבוליציוניסטיים מתקדמים האוסרים על צריכת מין, וכי להחלת החוק קדמה פעילות חינוכית ענפה, שהכשירה את החברה לשינוי תפיסותיה לגבי מיניות ומגדר.

הבנת הזנות כמצב שיש בו כפייה אינהרנטית, ותפישת החברה המאפשרת אותה כמושחתת אינן רווחת בינתיים בישראל. לאור זאת, ההישג בוועדת השרים מעודד, ויש רק לקוות שהם יהיו הראשונים בסדרה ארוכה של משוכנעים. בינתיים, העמדה הליברלית ביחס לזנות היא עמדת הרוב אך כמו כל הגמוניה היא שקופה, ומופעיה הם מופעי המובן מאליו. בין היתר, כוחה של הצעת החוק, הממקדת את המבט בחזית הביקוש, הוא בהתמודדות עם היקף הצריכה העצום בישראל באמצעות הפיכת חסרי הפנים לבעלי אחריות.

ממש לא מזמן, עצר מישהו את חבר שלי ברמזור ושאל אותו אם הוא יודע איפה זה מקום כלשהו. החבר שלי ענה לו שהוא לא יודע. אז ההוא, בטון של דחיפות על סף מצוקה שאל אותו “איפה אפשר לזיין פה?” חברי ההמום השיב שאין לו מושג. אפשר היה לכתוב על האפיזודה הזו פוסט שלם. אתן יודעות, אחוות גברים, אתוס הצרכים שאינם ברי ריסון, נשים כמו סיגריות, כמוצרי צריכה בקרנות רחוב. אבל לעת עתה אסתפק בהבעת התקווה, שיבוא יום שבו גברים ידעו ששאלה כזו היא לא לגיטימית, לפחות כמו השאלה “אחי, אתה מכיר מעבר חציה טוב לפגע וברח?”