בעד מדיניות רווחה אוניברסאלית

המאבק החברתי למען העלאת התמיכה הממשלתית לניצולי שואה יגיע היום לשיא מסוים בהפגנה ששמה מעורר כמובן רגשות עזים, מצעד החיים. למאבק התגייסו כמעט כולם, חברי כנסת, התקשורת בכלל (מלבד בודדים, למשל, פלוצקר), ארגוני הניצולים, ארגוני נוער וארגונים חברתיים, מה שמבטיח שהמאבק יזכה להצלחה גם אם לא מלאה.  

מאבק חברתי שמצליח זה כבר סימן טוב ואולי הנאבקים חברתית צריכים ללמוד ממנו.  אבל השאלה האם זהו באמת מאבק חברתי? הוא חברתי בכך שיגרום לממשלת ישראל הקופצת את ידה כאשר מדובר באזרחים שזקוקים לעזרה לפתוח אותה ולספק רמת חיים סבירה לחלק מאוכלוסיית הזקנים בישראל, אוכלוסיה שהתמיכה  הממשלתית דנה לחיים של אי כבוד. הוא אינו חברתי בכך שהוא אינו אוניברסאלי ומתייחס באופן לא שוויוני לכל אוכלוסיית הזקנות והזקנים הזקוקים למשאבים כדי שיוכלו לחיות בכבוד, ולא רק הם.  

בישראל 89,600 משפחות שבראשן איש או אישה המוגדרות כעניות, כ-23% מאוכלוסיית הזקנים, בלי תמיכה מהביטוח הלאומי שיעורן של המשפחות היה 56.9%. התמיכה המרבית ליחיד 2200 שקלים ולזוג 3230 שקלים, על פי הנתונים שבדו”ח העוני האחרון, אם כולם היו מקבלים תמיכה זו אזי לא היו זקנים עניים בישראל, כיון שקו העוני ליחיד הוא 1927 שקלים לחודש ולזוג 3083 שקלים לחודש. בלי קשר למיצוי הזכויות, הסכומים הללו אינם מאפשרים חיים של כבוד לאזרחים המבוגרים בישראל.  

מדיניות רווחה חייבת להיות מבוססת על צורך ולא על קריטריונים שאינם קשורים לכך, ניצולי השואה ופליטיה סבלו בלי ספק סבל בל ישוער, השאלה אם עקב כך הזכות לחיים בכבוד צריכה להיות מנת חלקם בלי שאותה זכות תישמר לכלל התושבים במדינה.

אין לי שום טענה נגד הארגונים אשר מטרתם היא לסייע לנפגעי השואה, גם אם הייתי רוצה שמאבקם יהיה חלק ממאבק כללי יותר. אבל אני חש חוסר נחת מכך שאמצעי התקשורת, שהוכיחו בעבר עד כמה מצבם של אזרחי ישראל מעניין אותם, ראו התמיכה המסיבית בקיצוצי תקציב שפגעו וימשיכו לפגוע במי שחסרו להם משאבים כולל נפגעי השואה, מתגייסים כדי לתמוך במאבק הזה. מאבק שמתאים לתפיסה שהמדינה חייבת משהו רק לקבוצות אוכלוסיה מסוימות ואם הם נפגעי השואה על אחת כמה וכמה. מכך נגזר שלייתר התושבים אין זכויות כאלה וכך אנו גם משמרים את מסגרת התקציב וגם מציגים את עצמנו כחברתיים.