המקום הקטן של האשה

וכאילו שעיתוי פסק הדין תוכנן לפתיחת שמפניות הסילווסטר כשהנשיא הורשע – הצדק יצא לאור. עכשיו באמת יש מה לחגוג בבוא השנה החדשה. לא נשיא – אלא אנס. בית המשפט עמד חוצץ נגד כבוד הנשיא, כבוד השופטים פסקו וחרצו את האמת המצחינה אך מזוככת של אנס ברשות מעמדו.

דיאן הרמן, במאמרה “תרבות האונס”, טענה כי אונס אינו אקט טבעי או מיני אלא אקט הנלמד תרבותית ואף מקבל לגיטימציה תרבותית. עונשו של האונס בתולה, על פי החוק המקראי הוא נשיאתה לאשה, כיוון שערך-השוק שלה ירד. איפה הכלא? איפה קטיעת האיברים או הסקילה באבנים הנדרשת כאן? אונס, טוענת הרמן, אינו אקט מיני בשום אופן, אלא אקט אלים, המבטא יחסי כפיפות, הכפפה זדונית. הרמן מדגימה כי אגרסיביות איננה מולדת בקרב גברים על-ידי הצגת מחקריה של מרגרט מיד, אנתרופולוגית שחיה וצפתה בתרבויות בהן תפישת ה”אגרסיביות הטבעית” לא קיימת. הרמן טוענת על ידי הצגת סטטיסטיקות (שגם להן יכולת מוגבלת של ייצוג המציאות) כי מאפייני התרבות המערבית הקושרים מין עם אלימות וכן תפוצתו הנרחבת של האונס, מובילים יחד למסקנה כי אונס הוא תופעה חברתית נלמדת של ביטויים פתולוגיים של רצון לשליטה, רצון לעוצמה.

גם בכלא אונס מהווה אמצעי של נשק בידי האסירים. גם בכלא, אונס איננו ביטוי של תשוקה, ממש כמו מחוץ לכלא, בחיים האזרחיים. אונס מהווה ביטוי של שליטה, של אגרסיביות, אמצעי לקביעת מעמדות. הרמן טוענת כי מתוקף תרבות האונס, כולנו – הנשים – מוכפפות למעצר בית עם רדת החשיכה, כי הסכנה בחוץ אורבת לזו שתחרף נפשה ותצא לטיול רגלי באפילת הגנים הציבוריים (רק שמרבית מקרי האונס נעשים על ידי מכר ולא על ידי זר המזנק מן השיחים). עד כאן אין הרבה חדש. הדברים ידועים, נחקרים, נכתבים מזה שנות דור כמעט.

פסקי הדין הנכתבים בישראל במשפטי אונס הם כבר סיפור לגמרי אחר. חוקרי נרטיב יספרו לנו כי נרטיב, כל נרטיב – גם זה של מערכת משפטית מורכב מהיוצא-דופן. “כלב נשך איש” קורה כל יום, “איש נשך כלב” – זו כבר חדשה מרעישה ששווה להכליל בסיפור החיים. בפסק דין יוצא דופן, לכאורה, פוסק כב’ השפוט ברק בהיותו שופט מחוזי על מוריס אזואלוס, פרוד שרצח את פרודתו וחברהּ החדש, כי “דמו של הישראלי המצוי ודמה של הישראלית המצויה עלול לרתוח כאשר הוא רואה את בת הזוג או בן הזוג בבגידה, וכאשר מעשה הבגידה מכוון כל כולו ללמד על מעשה הבגידה. אכן, המקרה שלפנינו מיוחד הוא בנסיבותיו… ודוק: המבחן האובייקטיבי לא מאפיין את התנהגות הנאשם או הנאשמת כהתנהגות ראויה” (פס”ד אזואלוס, 1996). אזואלוס מזוכה על ידי ברק (העוול תוקן כאשר המדינה עירערה על פסק הדין).

אלא שפסק דין זה אינו קיצוני או יוצא דופן. אורית קמיר במאמרה על דוקטרינת הקינטור מדגימה כיצד האדם הסביר בעיני החוק הישראלי “הוא בעצם גבר קנאי, אלים, חם מזג, הרואה באשתו רכוש שב”בעלותו”, ומונע על ידי “כבוד גברי” שוביניסטי, אנוכי ומסוכן”. אמנם יש פה הקטנת עצמיות הגבר, אך ללא ספק יש פה העלמת האשה.

מחקרים קרימינולוגיים ומשפטיים יודעים לספר כי עונשם של אנסים נמוך בהרבה מרמת בנזק הנפשי והפיזי שנגרם לקורבן (מעניין שאין מקבילה נשית בעברית למלה “קרבן”, קרבנית? זהו אינו שם עצם). התבוננות על התייחסות מערכת הצדק לנשים שנפלו קורבן לתקיפה מינית מגלה התייחסות של פחיתות ערך כלפיהן לעומת התייחסות אותה המערכת לגברים קורבנות: “… בית המשפט מקל בדינם של הפוגעים בקרבן שהוא מה שאפשר להגדיר כ’אחר’ בחברה הישראלית – כלומר שונה מן הגבר היהודי הישראלי … אשה, קטין…”, כותבות בספרן ר’ בוגוש ור’ דון-יחיא,¹ על סמך מחקר מקיף של פסקי דין. כמו כן, הענישה על עבירות מין דומה מאוד לזו של עבירות אלימות אחרות, ואין היא משקפת את האלמנט המיני המשפיל המתווסף לתקיפה.

עברייני אלימות זוכים לעונש מופחת כאשר קרבן עבירתם הוא אשה, מה שנכון לרובם המוחלט של המקרים גם כאשר מדובר בתקיפה מינית. הדבר מודגם בפירוט במחקרן של בוגוש ודון-יחיא בניתוח עבירת האונס אשר מדגיש רכיבים חוץ-חוקתיים (התנהגות האשה, עברו של התוקף וכדומה) התופסים נפח ומשקל גדולים בשיקולים להרשעה ולענישה של הנאשם. לעומת זאת, כאשר הקרבן הוא גבר, הענישה על עבירות מין חמורה יותר מזו על עבירות אלימות אחרות: “…האופי המיני של העבירה לא בא לידי ביטוי בענישה כאשר הקרבן הוא אשה”, ממשיכות בוגוש ודון-יחיא – המסיקות בסיכום מחקרן המקיף כי בית המשפט דווקא סלחן ומקל כלפי אלו הפוגעים בחלשים שבחברה.

השתיים מתייחסות למודל הקוגניטיבי במשפט, לפיו השופטים וכל מי שסובבים סביב התנהלות המשפט מחזיקים בסכימות קוגניטיביות לגבי העבירות והמשתתפים בהליך המשפטי, כאשר רכיבי המודל המרכיבים את הסכימות הם תלויי הקשר. במושגים אקולוגיים של סיכון וחוסן ניתן לראות בכך את “הקוד התרבותי” במסגרתו גדל הילד. ובמונחים פמיניסטיים – מדובר על הסוציאליזציה הדיפרנציאלית על-פי מגדר.

פסק הדין במשפט קצב הוא-הוא יוצא הדופן. הוא המועמד לסיפורים החריגים שמהווים רכיבי הנרטיב של ימי חייה של מערכת המשפט הישראלית. פסק-דין קצב חריג הן בהיותו מכוון כלפי אישיות רמת-דרג אבל גם אם הענישה תהא מחמירה, בסופו של יום, הרי שהיא לא תשקף את נורמות ענישת בית המשפט בעבירות של אונס. זהו אירוע שחורג מהנורמה, שובר את הרצף הצפוי, זהו “הסיפור ששווה לספרו”, במונחיו של ברונר. הנרטיב שלנו כמו גם של מערכת המשפט בנוי מהסיפורים היוצרים פער בין מה שהיה אמור להיות לבין מה שהתרחש במציאות ומכאן כוחו של סיפור הרשעת קצב – מהיותו החריג ולא הצפוי.

יום חג? ייתכן. המערכת המשפטית, שגם היא הפגינה במהלך התהליך כולו קוטן-אמונה, עמדה מול נשיא לשעבר והתעמתה עמו ועם מעשיו הנפשעים. החג הוא בעמידתו של עכבר הפרקליטות ששאג אל מול אושייה ממלכתית, החג אינו הודות להכרה עמוקה ואמיתית בזכויות נאנסת על גופה. זהו חג-המשנה שאולי אין כל כך מה לחגוג בו. גם אם תינתן ענישה של “יראו ויירָאו” הרי שזו מעולם לא הוכחה כיעילה וגם אם ענישה מחמירה של הנשיא תיתכן, הרי שזו אינה משקפת את הנרטיב של מערכת המשפט, שמקילה בדרך-כלל בעונשם של עברייני מין שפשעו כלפי נשים.

מערכת המשפטית בישראל לא הוכיחה עצמה מעולם כמגינת הנאנסות וקרבנות ההטרדות המיניות וההכפפות המיניות-כוחניות של בעלי כוח ושררה. הרי רק לפני עשור וחצי בוטלה התרת מיניותה של אשת-איש כך שרק בעשור האחרון גם אינוס אישה על ידי בעלה נחשב לפשע. למה חיכינו עד תום האלף השני לצורך חקיקה זו? פתחו את ספרי הלימוד לקטנטנים ותבינו למה והיכן הבניית מקומה של האשה מתחילה: לאשה יש מקום, תפקיד ומסומן יחיד – קטן.

יום חג, ט.ל.ח. בע”מ.

הכותבת היא ד“ר לקרימינולוגיה ומלמדת באוניברסיטה העברית

1ר’ בוגוש ודון יחיא “פרק ח’ מודל פרוטוטיפי של אונס וניתוח פסיקה בעברות אונס” מגדר ומשפט (1999) עמ’ 200-227

———

לקריאה נוספת בנושא:

המאבק באלימות נגד נשים – מבט לאחור / חנה ספרן

להתנגד למעשה הנבלה / חביבה קשת

אונס, עניין מטריד / ציפי פז וולק

יחד נגד האון-הון-שלטון / דורית אברמוביץ’