וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה תִלְבּשֶׁת עַרְבִיָּה

אחת לשנה נזכרים אי אלו גורמים בתקשורת בקיומי ומבקשים ממני להביע את דעתי על חג המימונה. השנה, שלא כמו בשנים קודמות, סירבתי להתראיין. על השימוש הציני של הפוליטיקאים בחג נכתב די והותר ואין ברצוני להוסיף עוד על התיוג הנורא של החג הנפלא הזה. משום מה, כל שנה לקראת המימונה גואה השיח סביב השסע האתני ומתרבות ההתייחסויות בתקשורת לחג. למרבה הצער, הסיקור עדיין רווי בסטריאוטיפים ובשורה של התבטאויות גזעניות אומללות כלפי יהודי מרוקו והמזרחים בכלל, ונראה שהוא נותן דרור לשחרור שדים ושדות מכל המגזרים.

חג המימונה הוא חג קשה לעיכול בציבוריות הישראלית. בעיני, הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. בראש ובראשונה, הוא מערער על הנראטיב הציוני-אשכנזי הלאומי, שחודר לכל בית ובית בישראל ומכונן את עצמו, בין היתר באמצעות חגים וטקסים דתיים וממלכתיים כאחד. מצד אחד, זהו חג “יהודי” אקסקלוסיבי שמאפיין בעיקר את יהודי מרוקו. מצד שני, במושגים ציונים ויהודיים זהו חג מוזר שאין לו אח ורע בין חגי ישראל ומועדיו ובוודאי ש”אין לו אחות”: זה חג ללא אויבים מובחנים שקמים לכלותיו – ללא יוונים, פרסים, רומאים, גרמנים או ערבים שבכל דור ודור. חג בלי צוררים: בלי פרעה, אנטיוכוס, המן הרשע או הצורר הגדול מכולם היטלר. חג בלי קורבנות ובלי התקרבנות, חג בלי שכול, בלי אבל, הסתגרות או הסתגפות. חג בלי מיתוסים יהודיים: משה רבנו, מרדכי היהודי, יהודה המכבי, או בר כוכבא שהציונות ניכסה אותם לצרכיה והפכה אותם למיתוסים לאומיים מכוננים.

שנית, זהו חג בלי אלמנטים דתיים ו/או גזעניים נוסח “בנו בחרת מכל העמים”, ואני אעז לומר, גם אם אעורר את קצף הקהילה המרוקאית עלי: זהו חג בלי אלוהים. חמור מכך, במרכז החג ניצבת לא פחות מאשר דמות נשית אבסטרקטית: הלא היא ה”ללה מימונה”, גברת מימונה, שלכבודה שרים המרוקאים בחג את השיר המסורתי: “א-לָלַה מימונה, מְבּארכּה מסעודה” ומברכים אחד את השני “תרבחו ותסעדו”. ישנם חוקרים ומלומדים רבים שנוטים לעשות לחג “הדתה” אפולוגטית ולייהד אותו באמצעות ייחוס מקור החג לזכר מותו של רבי משה בן מימון, גדול הפילוסופים וההלכה היהודית – הרמב”ם, או שקושרים אותו לחג הפסח ומנסים למצוא אסמכתאות יהודיות לחג. ואולם סברה זו עדיין לא נותנת הסבר למילות השיר המסורתי המושר במימונה ולשאר הפעולות הסימבוליות בחג. נשאלת השאלה, מיהי אותה גברת מימונה שלכבודה חוגגים יהודי מרוקו?

נראה שבמקור, המימונה היא חג חקלאי שקשור למחזור החיים החקלאי. העדויות לכך בשולחן המימונה הן רבות: המופלטה – טעימת הקלי הראשון מהקמח בליווי דבש וחמאה, קערת הקמח הלבן שבמרכזה מניחים ביצים, שיבולים ותרמילי פול, דג חי, קנקן חלב וכמובן כל מיני המתוקים והריבות תוצר ידיה של האשה המרוקאית. כלומר כל פירות התוצרת החקלאית ערוכים על שולחן המימונה לכבוד אותה גברת מסתורית “ללה מימונה”. יש חוקרים הטוענים כי מדובר בשדת מזל מקומית ויש כאלו הטוענים שמדובר באלת הפוריות והמזל, מעין גלגול של האלה הגדולה הים תיכונית, אלת הפריון והאדמה.

ייתכן בהחלט שהחג חושף את העבר היהודי הברברי המשותף, עבר בן 3,000 שנה, שהיו בו השפעות בין-תרבותיות הדדיות. תושבי מרוקו המקוריים, האמזיג’ים (הברברים השלוחים), היו וחלקם עדיין בעלי אמונות פגאניות שבמרכזן האמונה באלה “תענית”. במובן זה החברה הברברית במרוקו היא חברה מטריארכלית ולאשה בחברה זו מעמד מיוחד.

על מעמדה המיוחד של האשה הברברית בשירה ובאלתור, כתבתי במאמר שהוקדש כולו למוזיקה הברברית. שם הסברתי שהתרבות הברברית היא בעיקרה תרבות אוראלית, שבה הנשים הן המסרניות העיקריות של התרבות ושל מסורות עתיקות יומין. הן אחראיות על חינוך הילדים ועל שימור התרבות שהיתה נתונה כל הזמן בסכנת הכחדה מצד הכיבוש הערבי והמוסלמי. לכן, כדאי להקשיב למה ששרות הנשים הברבריות עד היום במרוקו, כדאי במיוחד להאזין בלינק המצורף לאלבום ולשיר “ללה מימונה” עם הזמרת עאישה תאשינוויט. עאישה, היא אולי הזמרת הברברית המפורסמת ביותר בסגנון המוזיקה הברברי, הנפוץ יותר במרכז מרוקו ובדרומה (הרי האטלס). מכאן, שאין זה מן הנמנע שבכלל מדובר בגלגול של חג שלוחי (ברברי) פגאני שבמרכזו ניצבת אלה/שדה בשם מימונה, שלכבודה עורכים סעודה חגיגית (מנהג הקרבת סעודה לאלים או לשדים הוא מנהג ים תיכוני ידוע).

כך או כך, במרכז החג ניצבת דמות נשית והוא כולו שיר הלל לאשה המרוקאית ולמעשה ידיה להתפאר. הייתי מעזה ואומרת אפילו – חג פמיניסטי. לכן תמוה בעיני הדבר שהכנס האקדמי על המימונה שמקיימת מדי שנה עיריית אשדוד, שהכריזה על העיר כ”ידידותית לנשים”, הפך למפגן של גבריות כאשר מקומן של הנשים נפקד מהבמה דרך קבע (למותר לציין שלא רק מכנס המימונה מודרות נשים באשדוד, אלא גם מטקסי יום הזיכרון). הכנס אמור לשוות לחג נופך אקדמי עמוק יותר, לנוכח רצח האופי שביצעו בו התקשורת הישראלית והפוליטיקאים. השנה, כמו בשנים קודמות, כל הדוברים בכנס הם גברים: הכנס יארח את פרופ’ משה שוקד, פרופ’ אהרון ממן, פרופ’ שמעון שטרית והשחקן חתן פרס אופיר זאב רווח להרצאות ושיח בנושא: יהודי המגרב: זיכרון והיסטוריה של עבר חמקמק. הנשים מן הסתם יגישו מופלטות ועוגיות בקבלת הפנים. בסיום הכנס יתקיים קונצרט בביצוע התזמורת האנדלוסית של אשדוד על טהרת הגבריות המרוקאית. אם זה הזיכרון וההיסטוריה שמנסה עיריית אשדוד להנציח ביחס למימונה, עדיף שהעבר יישאר חמקמק וימשיך להיות מבוסס בעיקר על היסטוריה שבעל פה, שעברה מאם לבת.

מבחינה היסטורית, התקבע החג בזיכרון הקולקטיבי המרוקאי, הן זה היהודי והן הערבי, כחג של פתיחות ושכנות טובה. חג של אחווה דתית ותרבותית בין יהודים וערבים. דימוי זה של החג והמחוות ההדדיות בין ערבים ליהודים בחג הוטבע בשירו “אתם יוצאי המערב” (שיר לליל המימונה) של גדול פייטני מרוקו, ר’ דוד בוזגלו: “…. שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים/ וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה./ וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבּשֶׁת עַרְבִיָּה. / וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה./ וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי……”

באשר לזיכרון המשפחתי שלי, אמי מספרת על כמויות אדירות של דבש, חמאה, לבן וחלב שהביאו השכנים המוסלמים והברברים לבית אביה, שהיה סוחר אמיד של פיצוחים וקטניות, ומצד שני על מסירת כל המצות שנותרו מהחג לשכנים המוסלמים. בזיכרון האישי שלי משנות ילדותי בדימונה, החג הוא חג שלווה בהרבה התרגשות במטבח סביב ההכנות לחג בחלל נשי לחלוטין, חג של דלת פתוחה והכנסת אורחים שבו השכנים/ות, החברים/ות והדודים/ות מוזמנים לשולחן החג לראות ולהתפעל. חג שמלווה בקצת תחרות בין הנשים מי תציג את השולחן היפה והגדוש ביותר וכמובן הטעים ביותר… ועבורנו הילדות והילדים חג שכולו חופש והתרוצצות מבית לבית ואינסוף דברי מתיקה.

המופלטה היתה מונחת על השולחן עם שאר המטעמים, ולמעט אחד מבני הבית שנשאר לשמור על השולחן יצאנו כל בני המשפחה לסבב מימונה בשכונה. החג היה אינטימי יותר, בניגוד לאופן ההמוני שבו נחגג כיום. מאז שהפכה המימונה למצרך מבוקש אני רואה את אמי עומדת ומטגנת מופלטות שעות על גבי שעות בערב המימונה, לכל האורחים המאושרים ש”מצאו להם מימונה”. הם מגיעים מכל מיני קצוות הארץ, מתיישבים ערב שלם, ולא ממש מבינים כלל את מהות החג ואת ההדדיות שמגולמת בחג זה. עכשיו גם אני מתחילה להתעצבן מהחג הזה, שמאבד מערכו הפמיניסטי ומנסה לשכנע את אמי לעבור למימונה במתכונת חדשה: מימונה לסירוגין – שנה אצלך בבית, שנה אצל האורחים.

בקיצור, החג הזה אולי מעצבן אותנו כי הוא עומד בסתירה לכל מה שאנו רגילים בחגים האחרים: זהו חג מרוקאי עם גוונים מטריארכליים, כלומר, חג שמבטא פטריוטיות מרוקאית אתנית ולא לאומיות ציונית. חג שקורא תיגר נגד ההפרדה הבינארית שיצרה הפטריארכיה הציונית והפטריארכיה הדתית במדינת ישראל בין יהודים לערבים, בין נשים לגברים. חג שמקלקל את הרצף הנפלא של לוח השנה העברי ואת ההבניה של הקורבנות היהודית כבסיס לכיבוש ולתוקפנות נגד שכנינו הערבים. חג מלא שמחה שתקוע לנו אי שם בין פסח לערב יום השואה. והכי נורא, חג שאינו בשליטתה של ההגמוניה הציונית. זו הסיבה ככל הנראה שהחג הזה מוציא את כל השדים והשדות הגזענים מחוריהם, ואת כל הפוליטיקאים שרצים לבתיהם של קבלני הקולות ומצטלמים בפוזות נוטפות דבש ושמן מהמופלטות.

הגיע הזמן לחזור למקורות הסימבולים של החג ולהפוך אותו לחג של כולם, לחג של אחווה אנושית בין אדם לרעהו, לחג של עוצמה והעצמה נשית ולחג של שלום ואחווה בין יהודים לערבים ולמוסלמים. תרבחו ותסעדו.