• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ובתפקיד הראשי: הצבר הלבן

אלמלא היה מירון בנבנשתי בשר מבשרה של הפריבילגיה האשכנזית, היה ניתן להכתיר את הקינה שלו במוסף “הארץ” כקינתו של המוהיקני האחרון. חבל שמדובר בהתפכחות אינפנטילית
מאיר עמור

סוציולוג (פרופ’ בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל”ה וסרבן מצפון חברתי

לאחר קריאת הראיון “המפנק” של ארי שביט עם אחד ממורי דרכו, מירון בנבנשתי (מוסף הארץ, 05.10), אפשר בהחלט להגיע למסקנה כי לא תהיה וילה בג’ונגל. יש כאן הצעה להקים מזרח תיכון חדש שאבן הראשה בו, שהיסוד עליו יוקמו טפחותיו, יהיה חלומו של צבר לבן. אני מסמיך את “חלום הצבר הלבן” ל”מזרח התיכון החדש” של שמעון פרס – כי הם שייכים לאותה סירה. למצער, אין הם הפתרון. אין הם אפילו חלק מהפתרון. הם אפילו לא חלק מהבעיה. הם וחלומותיהם הינם הבעיה עצמה.

הם הבעיה, משום שמדובר בסוג של אנשים שנוצרו בחברה הישראלית ובעבורם לא תיתכן הצגה אנושית מבלי שהם במרכזה, גם אם לאבדון. זהו העיוות הפסיכולוגי-היסטורי הגדול ביותר שיצרו ה”אידיאולוגיה” וה”מעש” הציוני. חוסר היכולת של אנשים מסוגם של בנבנשתי ופרס לראות את עצמם כבעיה, קשור למאפיין פסיכולוגי של דפוס פוליטי זה. כך הם ממהרים לוותר לעצמם על “מוראות” ההיסטוריה והמעש של עצמם: מירון בנבנשתי מודה כי עקר, פינה והרס. אך במסגרת האינפנטיליות הביצועיסטית הישראלית, עצם ההודאה בעקירה, בפינוי ובהרס מטהרת את מי שעקר, פינה והרס. שמעון פרס עקר, פינה, הרס ובנה (כור גרעיני), אבל הדיבור על “מזרח תיכון חדש” אמור להעלים, להשתיק את הפעולה ההיסטורית ההיא.

כאילו שהבל פה יכול להעלים תוצאות קיימות של פעולות עקירה, הרס ופינוי.

אנו, הישראלים הטובים

בניגוד לאפרטהייד הדרום-אפריקאי, אומר בנבנשתי, הציונים פיתחו אידיאולוגיה של שליטה גזענית בלי הטענה הביולוגית. “אצלנו” זה רק “עם אדונים” (את הטענה הביולוגית שומרים אך ורק לנאצים ולמסעות ילדי התיכון הישראלים בגטו ורשה). כלומר אנחנו לא עליונים ביולוגית, אנחנו רק עליונים תרבותית, איכותיים. אנו למעשה “הישראלים הטובים”. גם כאן, ברגע שאמרנו זאת הפכנו לנקיים מצפונית – כאילו שהטענה ולא המעשה הם ההופכים גזענות לאלימות. הישראלים הטובים, אומר בנבנשתי, לא יוכלו לעמוד במתח הזה שבברוטליות הטמונה ב”עם אדונים” ותפיסת עצמי ליברלית ואנושית. הישראלים הטובים, אומר בנבנשתי, יעזבו את ישראל. הם החלו לעזוב.

מבחינתו של בנבנשתי הציונות לא נולדה בחטא אלא באשליה. הציונים לא “ראו” את הערבים. רק לאחר זמן רב, הטובים שבביצועיסטים התפכחו והחלו לראות. הצעת הפתרון שלו בנויה על פרדיגמה שבמרכזה חיים בשיוויון וכבוד עם הפלסטינים. הבסיס הקיומי והמוסרי עליו נשענת תפיסה זו הוא “אנא מן הון”. אני מכאן, אין לי לאן ללכת. כיליד, הוא אומר, אני מקבל את החיים עם ערבים פלסטינים. במאמר מוסגר, לעומת זאת, הוא מרמז כי אין הוא מקבל את החיים עם היהודים שבאו ממדינות ערב: “אני לא מוכן לקבל את כל היבבה המזרחית הזאת. כי מה המזרחים היו עושים אם אנחנו לא היינו כאן לקלוט אותם? מה הם היו שווים? מה היה קורה להם אם לא היינו יוצרים את הישראליות שאליה הם הצטרפו וממנה הם עשו איזו קריקטורה?” אל המזרחים אין צורך להתייחס בשיוויון ובכבוד. הם נשארים בגדר “יבבה”. יבבה של כלבים המושארים בחוץ, להם יש לזרוק את לטרת המזון הקלוקל של “מה הייתם אם לא היינו מביאים אתכם? אם לא היינו נותנים לכם? מה?” הם לא “ילידים” כמו בנבנשתי.

עבודה של הצלמת דליה אמוץ

כוח טיעוניו נובע מהטענה שלו כי הוא זה האדמה. האדמה אצל בנבנשתי היא יישות חיה נושמת, נאנסת, נוטרת, אוהבת מתמסרת, משתלחת ונוקמת. כמו אצל עובדי אלילים, אובייקט העבודה והעיצוב הופך ליישות סובייקטיבית שלטת. כמו אלוהים. האדמה היא פטיש של כנענים; האדמה היא הפטיש של בנבנשתי. האדמה יוצרת אדם; לא האדם מעבד את האדמה.

הוא משוכנע שאין הוא מדבר שפה גזענית. אל מול אנשים שהם “הכל דיבורים” (הרביזיוניסטים והליכודניקים) יש אנשים שהם “הכל מעשים”. הישראלים הטובים, ארץ ישראל העובדת, הם אנשים שהכל בהם הוא מעשים. אותם אנשי היבבה – המזרחים – היו ונשארו “בליל של תרבויות של מהגרים”, חומר בידיה היוצרות של ארץ ישראל העובדת. אך גישתם ההומנית של הישראלים הטובים המעוניינת להקים מזרח תיכון חדש שבמרכזו חלום של צבר לבן לא מסתייעת. אנשי “הכל דיבורים” חברו “לאנשי היבבה” בהרס עולמם של אנשי “הכל מעשים”.

נכון, אנשי “הכל מעשים” מוכנים להודות: עשינו הרבה טעויות. אנחנו מודים בהן ממרום הטיסה שלנו לניו יורק. לא כן? אנחנו נשארים “הישראלים הטובים”. או בלשונו של בנבנשתי: “אני גאה בכך שאני צבר לבן”, “אני מהמייסדים של המקום הזה”, “אני מהמייפלאואר הציוני”. אני מתקיף היום (את המזרחים) משום ש”הגזע” שלי מותקף. זה אינו דיבור גזעני של ביולוגיה. זוהי איכות אנושית המגיבה למתקפה.

אוטוביוגרפיה אינפנטלית של התפכחות

ועם כל זאת, יש את רוחב הלב של הצבר הלבן הגאה: “ובמסגדים הנטושים צריך לאפשר לפלסטינים להתפלל. ובכל פעם שעושים איזו עסקת מיליארדים על קרקעות שהיו של ערבים צריך להקצות אחוז מסוים לטובת הפליטים. צריך לתת לפלסטינים איזשהו חלק ברווחים שגורפים כשמקימים את כל הקניונים הגדולים האלה על אדמות קיבוצים ומושבים. ובוודאי שצריך לאפשר לרבע מיליון הנפקדים הנוכחים שחיים בארץ לקבל את זכויותיהם. לבנות בית, לחבר אותו לחשמל, לא לחיות בכפר בלתי מוכר.”

כל העושר שלעיל בא לידי ביטוי בספר “חלום הצבר הלבן”, שכותרת המשנה שלו היא “אוטוביוגרפיה של התפכחות”. אולם אם זוהי אוטוביוגרפיה אודות התפכחותו של “הצבר הלבן”, יש לומר כי זוהי אוטוביוגרפיה אינפנטלית של התפכחות. מדוע? בנבנשתי מודה כי עקר עצי זית על מנת לנטוע בננות, כי פינה את שכונת המוגרבים ובאבק וברעש אפילו נקברה זקנה (עלומה ואילמת). “בכל המקרים האלה ובכל התקופה הזאת הייתי ביצועיסט. לא הבנתי את המשמעות של מה שאני עושה”, הוא אומר. כיום הוא כבר מבין ועל כן הוא מורד ב”שמאל”. אך המרד שלו הוא מרד קונצפטואלי, מרד בתרמית של השמאל שאינו מזהה שהמצב אינו הפיך. הדור שלו, דור הולך ונעלם, אומר כעת בשפתו “היפה” – שפתם של נתיבה בן יהודה, דן בן אמוץ וחיים חפר – “יצא לנו די חרא”. “הכל הסתאב לנו תחת הידיים”. זוהי התפכחות אינפנטלית.

“אנחנו, בגלל אורח החיים הבורגני שלנו, נתנו לכוחות האחרים להשתלט על ישראל ולנצח אותנו”, אומר בנבנשתי. אל מול אמירת הדור ההוא צריך לומר: הידיים שלכם מסואבות בגלל הסיאוב שיצרתם. לא החלום הבורגני הוא שאיפשר השתלטות כוחות אחרים על חלומכם. ההשתלטות והשליטה שלכם יצרו את הסיאוב הבורגני של חלומכם. “הדור ההוא” הופך את הסיבה והמסובב. הוא לא מכה על חטא. בעיניו הוא עדיין “הציוני האחרון”, עדיין השחקן הראשי בהצגה.

לולא היה מירון בנבנשתי עצם מעצמה ובשר מבשרה של הפריבילגיה האשכנזית הייתי מכתיר את הקינה שלו כקינתו של המוהיקני האחרון. אבל זה לא אפשרי. המוהיקני האחרון היה תוצר של אלימות שהפנו כלפי המוהיקנים. מירון בנבנשתי הוא תוצר של האלימות שהוא ואנשים כמותו הפעילו כלפי רבים וכעת הם מסתכלים אחורה על ההריסות שיצרו ולא מצליחים לראות כיצד כוונותיהם, שמעולם לא היו תמימות, הצליחו ליצור ולזרוע הרס בכמות שכזו. השאלה הגדולה שהוא אינו עונה עליה וגם המראיין מעולם לא שואל היא, האם אפשר להתחיל את פעולת הבנייה ואולי פינוי ההריסות דווקא עם התחלת ההרס של הפריבילגיה האשכנזית שבמרכזה חוגג אותו “צבר לבן” של בנבנשתי? האם אין פריבילגיה זו בשורשו של ההרס הקיים?

השאלה הזו לא עולה משום שבנבנשתי לא יכול לראות את עצמו יורד מהבמה מבלי לעורר דרמה נוספת בדמות חזון אחרית הימים הרסני נוסף. באותה הלהיטות שהוא פינה והרס הוא כעת מטיף.

אנגלוס נובוס (מלאך חדש), פאול קלי, 1920

אני לא יודע מה טומן העתיד בישראל ופלסטין לישראלים ופלסטינים. לעומת זאת אני די בטוח כי הדינמיקה ההרסנית של הפריבילגיה האשכנזית לא יכולה היתה ליצור אלא בסיס של אלימות. כמעט כמו מלאך ההיסטוריה של פאול קלי בעבור ולטר בנימין, אנחנו נדחפים לעתיד בעודנו תקועים עם מבטנו בעבר. חיסול הפריבילגיה האשכנזית בישראל עשוי להסיט את מבטנו המהופנט מהעבר על מנת שנוכל להסב את עיננו להווה ואולי לעתיד. אני מסכים עם הטענה כי הפריבילגיה האשכנזית אינה חזות הכל, אבל היא בהחלט חלק חשוב מתהליך של ההרס בעבר. למירון בנבנשתי למעשה אין לי מה להציע, כי הוא לא מוכן לוותר על “מיקומו המיוחד והייחודי”. הוא לא שמע בעבר ולא שומע כלום בהווה. כמו רבים כמותו הוא למעשה אוטיסט. אבל לעומתו, לקוראים/ות שלא רוצים לסתום את הגולל על מה שיש כאן, צריך לנסות ולראות גם עתיד שאולי יהיה בו פחות הרס. את זה יהיה אפשר אולי לראות עם פירוק מסיבי של הפריבילגיה שבמרכז החדר ושאותה הנהנים ממנה לא מסוגלים לראות.

כנראה שיעניין אותך גם: