משחק המסיכות של הימין והשמאל הישראלים

במשטר דמוקרטי עם מערכות צדק ומשפט מתפקדות, היחס לעתיר אום אלחיראן היה הפוך לגמרי. במקום לאשר את תכנית המדינה לפנות את התושבים ולבנות על חורבות כפרם יישוב יהודי, בית המשפט היה דורש מהמדינה לספק הסברים: משעה שאין עוררין על העובדה שהממשל הצבאי, בשנת 1956, הוא זה שהורה לשבט אבו אלקיעאן לעבור לאזור, מדוע לא הקצתה להם המדינה קרקע בהתאם להיקף השטח שהם החזיקו ב-1948? מדוע לא הכירו בכפרם וכיצד זה שעד היום הם לא חוברו למים וחשמל? ומדוע מתוכנן היישוב היהודי דווקא על שטחם? אם לבית המשפט העליון היה איזשהו קשר קלוש לצדק, אז לא השבט אמור היה להתגונן בפני תביעות וטענות, אלא המדינה היא זו שהיתה אמורה לתת הסברים על מחדליה ומדיניותה הגזענית לאורך כל כך הרבה שנים.

כדי להבין טוב יותר את הסיפור, כדאי לשים לב כיצד ההיסטוריה של העקירה והנישול של שבט אבו אלקיעאן משקפת את “תנועת ההתיישבות” הציונית מ-1948 ועד ימינו. אז, ב-1948, היה זה קיבוץ שובל אשר השתלט על אדמות השבט באזור ואדי זובאלה. כיום זה גרעין חירן התורני אשר באים לגור על חורבות כפרם. כמה מחברי הקיבוץ מזהים את עצמם כסוציאליסטים מצביעי שמאל, להבדיל מה”ימין המשוגע”? והאם הקרקעות של השבט שנלקחו על ידי קיבוץ שובל כבר הומרו על ידי התנועה הקיבוצית לצרכים נדל”ניים? שווה בדיקה.

כמובן שאין מדובר בצירוף מקרים. בכל הנוגע לאינטרסיים כלכליים, התנועה הקיבוצית, ומה שנהוג לכנות שמאל, משתפים פעולה באופן מלא עם המוסדות אשר אחראיים בשטח לנישול העם הפלסטיני. כך, למשל, קק”ל, גוף שחולש על כ-13% מקרקעות המדינה ומוכר אדמות ליהודים בלבד, העביר כספים למפלגת מרצ; התנועה הקיבוצית חתמה עם מנהל מקרקעי ישראל, אז בראשות יו”ר מועצת יש”ע לשעבר בנצי ליברמן, על הסכם קרקעות; ואיתן ברושי, מנכ”ל התנועה הקיבוצית לשעבר, הצביע עם הקואליציה הנוכחית למען הסדרת מעמדה של החטיבה להתיישבות. כך, אם מסתכלים על אינטרסים כלכליים במקום על דיבורים ותדמיות, אין בארץ שמאל וימין.

באופן דומה למדי, תחום התקשורת בארץ הוא למעשה מאבק בין שתי אליטות אשכנזיות, אשר אחת מזוהה כימין והשנייה, משום מה, כשמאל, ולעתים אפילו “רדיקלי”.

שימו לב למשל להתבטאות של אבישי עברי מערוץ 20 ולזו של נועם שיזף באתר ״שיחה מקומית״ ביחס ליוצאי אתיופיה ומזרחים, בהתאמה. כך כתב עברי בעמוד הפייסבוק שלו:

“כן, שני אנשים שחומי עור שיושבים על ספסל בלילה ברמת אביב הם סיבה לניידת משטרה לעצור. כן, העובדה שהם שחומי עור מסמנת אותם כלא שייכים לשכונה וניידת בשכונה אתיופית ברחובות לא היתה עוצרת לידם בהכרח. כן, אם הם עונים ‘מרחובות’ לשאלה מאיפה הם ו’סתם מסתובבים’ לשאלה מה הם עושים פה, זאת סיבה לחשד מוגבר מצד שומרי החוק”.

עברי מסיים בקביעה המדהימה שלכולנו יש את אפשרות הבחירה להיות עשירים, ולא עניים.

מספר ימים לפניו שיזף אפיין את הזהות המזרחית, בה״א הידיעה, על בסיס אבחנות קלושות ביחס לפעילות הפוליטית של עזרא נאווי וטלי פחימה:

“סוג ההזדהות של נאווי ופחימה עם הפלסטינים הוא טוטאלי ורגשי יותר, והם מקבלים את ההיגיון הלאומי הפלסטיני, ובתוכו גם את היחס למשת”פים (במקרה של נאווי) באופן שהשמאל לא יעשה או יצדיק, מסיבות ברורות. כאמור, קשה להימנע מהמחשבה שיש קשר בין הזהות המזרחית של שניהם לבין האופי של הפוליטיקה שלהם, שמציג אלטרנטיבה גם לשמאל וגם לימין”.

במבט ראשון, האמירות שונות. בין היתר כי לדעתנו הדוברים שונים. שיזף מזוהה עם השמאל ומתנגד נחרץ לכיבוש, בעוד עברי בדיוק להיפך. אולם מדובר באותו הבדל רטורי שבין קיבוץ שובל לגרעין חירן. גם שיזף וגם עברי מעבירים את המסר ששחומי עור או מזרחים מועדים יותר לפעול באלימות. במקביל, מבחינת שני הכותבים, הזהות האשכנזית-לבנה (שלהם ובכלל) היא דבר נייטרלי, שכלל אינו קשור לאלימות שהם כותבים עליה.

בנוסף, כדאי להסתכל על הייצוג של גברים אשכנזים במערכת הפוליטית-מפלגתית, בדגש על גברים שהם “בנים של”. מבנימין נתניהו בליכוד, דרך יאיר לפיד ב”מרכז”, בוז’י הרצוג יו”ר המחנה הציוני, ועד יוסי שריד ז”ל ודב חנין יבדל”א – כולם כמו קיבלו בירושה את הקריירה הפוליטית שלהם.

לסיכום: ההסתכלות על המערכת הפוליטית בארץ במושגים של שמאל וימין היא מיושנת וחסרת תוחלת. השאלה הקריטית היא באיזה אופנים וזירות יחסי הכוח בין אשכנזים לקבוצות אחרות באים לידי ביטוי ומשעתקים את עצמם. בבית המשפט העליון, בתנועה הקיבוצית, בתנועת ההתנחלויות ובגופי התקשורת השונים, ישנו רוב יהודי-אשכנזי. מקום המדינה ועד ימינו, הקבוצה האשכנזית (ימין, מרכז או “שמאל”) היא המרוויחה מכללי המשחק הפוליטיים. לכן, האתגר המשמעותי של מי שדורש שינוי פוליטי הוא מאבק בהגמוניה האשכנזית על צורותיה השונות. כל השאר משחק מסיכות.