דיוקנה של אחדות מדומה

1. ממתי משבר כלכלי מאחד את הציבור?

אין זה חדש ובוודאי לא ייחודי לישראל שבתקופות של משבר כלכלי (ויציבות ביטחונית), מתחדד הוויכוח הפוליטי סביב שאלות של צדק חברתי-מעמדי וחלוקת משאבים. אלא שמאבקים חברתיים גדולים, כמו זה הנוכחי, מלווים בדרך כלל בזעם רב ובקיטוב פוליטי אדיר בחברה בין ימין ליברלי-קפיטליסטי ושמאל סוציאל-דמוקרטי, בעיקר בחברות שבהן הפערים החברתיים-כלכליים גדולים (כמו איטליה, למשל). אם כך, איך ייתכן שמאבק פוליטי סוער וחסר תקדים, שאמור להדגיש את הפערים הפוליטיים והמעמדיים בחברה, מצטייר בעיניי רבים כחגיגה של אחדות? איפה עוד נשמע על ויכוח על משאבים ומדיניות כלכלית-חברתית, בו 85% מהציבור תומכים במחאה (או לפחות חושבים שהם תומכים בה)? האם הפכו העשירים את עורם והם תומכים עתה בתביעות מעמדיות?! האם הפכו המתנחלים את חברבורותיהם והם תומכים בדיור זול דווקא במרכז הארץ?! ובכלל, האם המאבק הזה מצליח באמת בגלל שהוא נושא איזו בשורה אידיאולוגית חדשה, סולידארית וסוחפת, או שמדובר במחאה מרגשת אמנם, אבל שהיא ברית אד-הוק חדשה של אותן הקבוצות בעלות האינטרסים ישנים?

כפי שנראה להלן, ניתן וראוי להסביר את התנהגות הפוליטית בתנועה החברתית העצומה הזאת דווקא על ידי התבוננות בשיוך החברתי של הקבוצות המשתתפות בו. אחרי פוסט ההוקרה לניתוח מעמדי, יוקדש הפוסט הנוכחי לדיון במבנה הסקטוריאלי המורכב יותר של החברה בישראל, שבזכותו התאפשרה הצלחת המחאה הנוכחית.

במבט ראשון קל לדחות את הניתוח הסקטוריאלי, ונדמה שבמאבק הנוכחי “כולם ביחד”, בוודאי “מעמד הביניים” ומטה. אחרי הכול: “העם” דורש צדק חברתי. ובכל זאת, למרות שאנחנו משתמשים באותן המילים, לנגד עינינו אנו מדמיינים חזונות שונים בתכלית ודרכים הפוכות להשיג “צדק” כזה. בעבור חלק, “העם” הוא “עם ישראל” (כלומר, יהודים), בעבור אחרים הכוונה פשוט ל”נתינים”, פשוטי-העם (כלומר, כל האזרחים), ויש גם שמתכוונים בכלל לכל בני האדם החיים כאן. חלק חושבים ש”צדק חברתי” פירושו לתגמל קודם כל את מי שמשרת את המדינה (בעיקר בשירות צבאי) ו”מגיע לו”, אחרים טוענים שחייבים להעדיף ולעזור לעניים או לרחוקים מהמרכז, ויש מי שתומכים בזכויות ללא תנאי לכולם.

גם הדרך ל”שינוי” שנויה במחלוקת: יש שדורשים להעלות מיסים, אחרים אומרים להוריד; חלק מדברים על מס עקיף, אחרים על מסי חברות, ויש שמעדיפים מס הכנסה שלילי; חלק רוצים שהממשלה תפקח ביד רמה על המחירים, ואחרים דורשים גם ליזום ולבנות בכספי המיסים ואף להיכנס לחובות; חלק מתקוממים על ההשקעה בשטחים במקום בחינוך ובריאות, ומתרעמים על מתנחלים-מבוססים שזוכים לתגמולים גבוהים יותר מאזרחים עניים; אחרים מנסים להפליל את האשם במצב הכלכלי במהגרים. ובתווך יש הרבה אנשים, אולי אפילו רוב, שבכלל משתתפים רק כדי לבטא במחאתם קושי וייאוש, ואינם מציעים או תומכים באף פתרון.

אז נכון, רובנו נפגעים מהמדיניות הממשלתית של העשור האחרון לפחות, ומדינת-רווחה היא דבר שרוב גדול בציבור תומך בו, אבל ההשתתפות שלנו במאבק אינה נובעת מניתוח פוליטי קר והבנה רציונאלית חדשה ומשותפת לכולם. עוד יותר משהעמדות שלנו לא-משותפות, התחושות שלנו כלפי המאבק הן למעשה שונות, בגלל שהמיקום החברתי והשיוך הקולקטיבי שלנו שונים. כלומר, האינטרסים שלנו שונים, הזהויות שלנו שונות, והשקפות העולם שלנו אחרות, עוד קודם לכך שמתעסקים באידיאולוגיה (אם בכלל).

2. סוף עונת האחוס”לים

כדי להבין את הניתוח הסקטוריאלי, כדאי לחזור אל תיאוריית האחוס”לים של קימרלינג. למי שלא מכיר, מדובר בעיקרון גמיש ונזיל לתיאור סוציולוגי של ההגמוניה בישראל עד בערך שנות התשעים: אשכנזים-יהודים, חילונים, ותיקים, וסוציאליסטים-לאומיים, (ובמידה פחותה: גברים). זה אמנם תיאור קצת ישן, אבל העיקרון נותר דומה: בהכללה, מי שקרובים למעגלים האלו יותר, או בני בריתם, נהנים ממעמד חברתי גבוה יותר, השכלה טובה יותר, משרות טובות יותר, דימוי חיובי יותר, ויותר הכנסה ומשאבים. האחוס”לים הם המושא לחיקוי שסביבו מוגדרת ה”ישראליות”. הם יפי הבלורית והתואר, דור תש”ח, מנהיגי כל המפלגות, גיבורי המלחמות, הקצינים הבכירים, הדוגמנים, הזמר הישראלי, ובעלי המבטא ה”ישראלי”, וכל השונים מהם נחשבים בעיניהם נחותים ואף פרימיטיביים.

כידוע, משך תקופה ארוכה נהנו האחוס”לים ממעמדם כמעצבי החברה הישראלית, בזכות חלוקת-משאבים לא שווה ושליטה בחוק, בצבא, בתרבות ובכלכלה. לא בכדי הקבוצות ההופכיות להם – מהגרים, חרדים, ערבים ומזרחים – הן קטגוריות שחופפות בצורה די מובהקת את השכבות העניות, הדחויות והפחות-משכילות בישראל. אלא שמאז שנות התשעים חלה שחיקה גדולה ומהירה במעמד האחוס”לים, וקבוצות אחרות צברו יותר כוח על חשבונן. בכנסת, למשל, הגוש האחוס”לי נחלש בעשור-פלוס האחרונים, ועל חשבונו התחזקו תומכי ש”ס ויוצאי ברה”מ. בולטת במיוחד התחזקות מעמדם של הדתיים-הלאומים (והחרד”לים) שהגדילו מאוד את חלקם בשליטה והשפעה על משאבי החברה והמדינה. יתר על כן, על אף הניגוד החריף בינם לבין יוצאי ברה”מ בענייני דת, מצאו אלה באלה בני ברית אד-הוק להתקפה על ההגמוניה הישנה והנחלשת. כתוצאה מכך קשה לומר שיש כיום הגמוניה חדשה אחת, או שהאחוס”לים כבר לגמרי אינם קבוצה הגמונית, ונכון יותר לתאר תהליך של סקטוריאליזציה, קיטוב, מאבקים ובריתות קצרות-טווח בין הקבוצות. עם זאת, זה מספיק לנו כדי להבין מדוע המחאה הנוכחית מצליחה איפה שקודמותיה נכשלו.

3. האחוס”לים באים

מצוקת האחוס”לים היא המפתח להצלחתו של המאבק הנוכחי. אחרי הכול, העושק והסבל של עובדי קבלן ומפעלים, של תושבי הפריפריה, הערבים, החרדים ויתר הקבוצות המוחלשות – כלל אינם חדשים. גם לא מחאותיהם. מה ששונה הפעם הוא שבמחאה הזאת משתתפים – ואף מובילים אותה – האחוס”לים הצעירים, בני-הבורגנים של פעם, “החילונים”, ה”אשכנזים” (והמשתאכנזים), שחושבים על עצמם כעל “הרוב הדומם”, או “הישראלים האמיתיים” כפי שכינה טומי לפיד את בנו. הם אמנם עדיין מחזיקים במשאבי כוח רבים (ר’ ביבי, ציפי, ברק ורוב הכלכלנים, התעשיינים, השופטים, העיתונאים, הקצינים הבכירים, המרצים וכו’); אבל, כאמור, הם כבר מזמן לא בשיאם. השחיקה במעמדם גדולה ומהירה, ויכולותיהם ומשאביהם מתמעטים והולכים בהתמדה, בעיקר בקרב הדורות הצעירים.

עבור האחוס”לים הצעירים, שרואים את הפער העצום בין היתרונות שמהם נהנו הוריהם, לבין העוני הרווח שלא פוסח עליהם, המחאה היא ניסיון חיוני לשמור על משהו ממעמדו של הדור הקודם. אותם אלו ששתקו אתמול, שהתרחקו מהפוליטיקה, שלא הצביעו, או שהצביעו לגמלאים ולמפלגת שינוי כדי לא להחליט, לא התעוררו לפתע בגלל מצוקתם של אחרים, אלא הם נזעקים עתה בתחושת חירום להתגייס למאבק על עתידם-שלהם, שאותו הם מצדיקים בטיעונים ערכיים של “צדק חברתי” ושותפות גורל. אבל אל תטעו: הצדק החברתי איננו הדגל שמאחד פתאום את הציבור בישראל, ובוודאי שלא הניע או מניע את האחוס”לים.

משך דורות רבים אי-השוויון שירת את האחוס”לים, ורק מעטים מהם חשבו – ועוד פחות מהם קידמו – “צדק חברתי”. להפך, אי-השוויון נוצר, התארגן והוצדק על ידי דורות האחוס”לים הקודמים (וגם היום). אם מקלפים את הרטוריקה הערכית מגלים שרוב האחו”סלים הצעירים לא נדבקו לפתע בלהט אידיאולוגי ואמונה פוליטית, אלא הם בעיקר רוצים רווחה כלכלית, כדי שיתאפשר להם לשוב ולקבל קצת שקט ונחת, ולשכוח מכול היתר. הם לא מתאווים ל”סדר חדש”, אלא משתמשים בו כהצדקה כדי להציל משהו מהסדר הציוני הישן, כדי להמשיך לחיות באין מפריע ברמת החיים שאליה התרגלו, ובלי לערער על יתרונם בחברה ובתרבות. כשמתבוננים בהם מגלים שזאת מחאה הרבה יותר אגואיסטית וסקטוריאלית מאשר סולידארית ומשותפת, כפי שנראה היה במבט ראשון.

בוודאי, המצוקה של כולם היום היא אמיתית וגדולה והמחאה עליה אותנטית, ראויה ונדרשת; ואכן, הניאו-ליברליזם הקיצוני של העשור האחרון הוא האחראי העיקרי לעומק המצוקה; וגם אין ספק שצעירי האחוס”לים אינם לבד, אלא שזהו מאבק של רוב האזרחים בישראל שאינם מצליחים לגשר על הפער שבין המשכורות הנמוכות והמחירים הגבוהים. ועדיין, העניין הכלכלי והמעמדי מספרים רק חלק מהסיפור.

אין ספק שהמחאה לא הייתה מצליחה בלי שהמצוקה הכלכלית הייתה מגיעה אל החילונים הצעירים, (אלה שנולדו למעמד ביניים שהפך עני, שגרים במרכז ובחוף, ושעד לא מזמן נהנו מיתרון גובה על פני קבוצות אחרות). רק מעמדם התרבותי ההגמוני של האחוס”לים יכול היה להביא אחרים להתלכד סביב המאבק כאילו זהו “המאבק של כולם”. ברור שה”ציבורים” השונים לא היו מתלכדים סביב מאבק דומה, אילו היה מדובר ביוזמה של חרדים, ערבים או מזרחים בפריפריה, כפי שאכן היה פעמים רבות. זוהי גם הסיבה שהתקשורת המיינסטרימית, שבה יש לאחוס”לים צעירים מגוש דן שיעור ייצוג גבוה ומשפיע במיוחד, אוהדת את המאבק מאוד ומגבה אותו, שלא כמו את “כיכר הלחם” לפני כעשור.

4. רגעים קטנים של אחדות

נותרת אפוא השאלה: מדוע בעלי אינטרסים מנוגדים כל כך, לא-רק נמשכים אל אותו המאבק, אלא אף רואים חשיבות דווקא בהדגשת “אחדותו” ובקריאה לשמרה? מה עניין “אחדות” למאבק שמבקש לחשוף את שקר-האחדות, ולברר מי מרוויח ומפסיד, מי תומך ומי מתנגד לממשלה שתגן באופן פעיל על הציבור בשוק? איך זה שמשפחות שמתקשות לסגור את החודש מצטרפות להתעקשות שלא נפרט מהן המפלגות (ליברמן, הליכוד, וקדימה!) שמצען המוצהר הוא קפיטליסטי ונוגד את מדיניות הרווחה?! במה לעזאזל תורם החיבוק של המפלגות הקפיטליסטיות למאבק נגד הקפיטליזם?! איך קורה, למשל, שהחילונים בגוש דן ותושבי הפריפריה, מסכימים להתעלם מהכסף שמשקיעות הממשלות דווקא בשטחים על אבטחת והרחבת ההתנחלויות, הפעלת משטר דיכוי צבאי, ומתן הטבות, ואף מזמינים את תושביהן, שנהנים מהמצב הקיים, להשתתף במחאה לשינוי המצב-הקיים?! מדוע אנחנו מוכנים “להידפק” ורק לא לפגוע במפגן האחדות המעושה שעולה מכול הכיכרות?!

תשובה רווחת היא ש”אנחנו לא מסכימים על הגירה, גזענות, התיישבות וכיבוש, אבל כן על שאלות כלכליות”, ולכן מדובר בברית אד-הוק עם קבוצות אחרות כדי לאפשר את המחאה. להראות שזאת לא מחאה נגד ממשלה ספציפית (יותר מזה, אם כולם שונאים שמאלנים, הם לבטח ישנאו לגלות שהם עצמם סוציאל-דמוקרטים, ולכן נמנעים מלספר להם, מחשש שיעזבו). אבל בסופו של דבר, אם יצאו מאות אלפים להפגין למען “צדק חברתי”, אבל המאבק רק יביא עוד ממשלות קפיטליסטיות ועוד השקעה בשטחים, אז מה יצא מכול מדיניות האחדות וה-א-פוליטיות?

הסבר שני הוא שישראל מייצגת דברים שונים לאנשים שונים. כלומר, שהיא פרויקט שלא הושלם: גבולותיה הגיאוגרפיים טרם הוכרעו, אלא הם בהתהוות; גבולותיה האזרחיים נעים בין גישה של “בית לכל יהודי העולם שיתקיים כשיושלם קיבוץ הגלויות” לבין “מדינה לכול הישראלים” (ואולי יותר); מצב החירום החוקי והמעשי נמשכים עוד מטרם קום המדינה ומבטלים את “השגרה” שמעולם עוד לא הגיעה; חוקה אין ולא נראית באופק; ומקומן של הדת והלאומיות בהכרח לא מוכרעים. כך, כל עוד הפרויקט לא הושלם, כל אחד יכול לחשוב על “העם”, “החברה”, “המדינה”, “צדק” ו”ישראל” כל מה שהוא רק רוצה, ולהרגיש חלק, למרות שאחנו מתכוונים לדברים שונים. ללכת עם ולהרגיש בלי. אם אלו פני הדברים, הרי שהמחאה לא מלמדת על רצון לעסוק בפוליטיקה, אלא רק להביע מצוקה, ואיננה מבשרת על שינוי אמיתי.

הסבר נוסף של ערגת האחדות הוא שהמשבר הכלכלי והמאבק החברתי הענק יוצרים תקופה לימינאלית, שבה אנו מחפשים יציבות ע”י אחדות. תקופות לימינאליות הן תקופות של מעבר בין סדר חברתי אחד לבין למצב חברתי אחר, שבהן יש השעיה של ההגדרות החברתיות המוכרות לנו. כשכוחו של השלטון מתערער, כמו אחרי רצח רבין או במלחמה, וגם ברגעים מהפכניים ואופטימיים, המוזות שותקות מהתרגשות, מבלבול ומפחד, וכולם נמלאים אופוריה ורוצים “אחדות”, עד שיתברר הסדר החברתי החדש/מחדש. שימו לב שמחלק מהתיאורים המגיעים מן המחאה עולה תחושת היקסמות עממית מעוצמתו של הרגע המכונן, המהולה בבלבול, זעם, התרגשות ופחד, שיישארו כנראה עד ששוב יהיה ברור מי זה מי, מה, איך מתי ואיפה.

עד אז, בכול אופן, לכולם (או לפחות ל-85% מהציבור) נוח לחשוב שהם חלק מהתנועה החברתית למען “צדק”, להדחיק את המחלוקת והאינטרסים, וליצור חזות-השווא של אחדות; אפילו שלמען האמת, קבוצות שונות לגמרי מושכות לכיוונים מנוגדים, שחלקם פועלים להגדיל או לשמר את אי-הצדק החברתי-כלכלי.

פורסם בבלוג אמת מארץ ישראל