לאמץ את השריר הדמוקרטי
בנאום שלה בצעדת המיליון, טוענת דפני ליף טוענת שבקיץ הזה הפסקנו להיות “צרכנים” והתחלנו להיות “אזרחים”. במאמר הזה אתייחס לנקודה זו בהרחבה, גם משום שהנושא ראוי לדיון מעמיק וגם משום שהדרך לבסס אזרחות השתתפותית, להבדיל מאזרחות צרכנית, עדיין ארוכה. ארוכה וקשה, כי גם הרבה אנשים המתיימרים, לכאורה, לעודד אזרחות השתתפותית מעודדים בפועל המשגה של אזרחות כצרכנות. הנה לדוגמה, דברים שפורסמו באתר “שיתוף הציבור”(!) ב-9 באוגוסט תחת הכותרת “הנחות יסוד לתחילת המאה ה-21”: “בחברה המודרנית, האזרחים הם הלקוחות של גופי השלטון”, וזאת במסגרת המלצות לפתרון מצוקת הדיור, הגברת השקיפות, וכיו”ב’. הכותב הוא לא אחר מאשר הד”ר גדעון בן-דרור, סגן יו”ר עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי; ועל זה ניתן רק לומר “מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו” (ישעיהו מט, יז).
כדי להבין את שורשי הבעיה צריך לומר משהו על המדינה הקפיטליסטית (בקצרה, כיוון שהתייחסתי לזה בהרחבה כאן). המדינה הקפיטליסטית מבוססת על יחסי חליפין, לא רק בזירת הכלכלה אלא גם ברמה החברתית-תרבותית וכן ברמה האדמיניסטרטיבית-שלטונית. על-פי החוקר והתיאורטיקן קלאוס אופה, הכוח הפוליטי של המדינה הקפיטליסטית תלוי הן בשיטה השלטונית (דמוקרטיה) והן במשאבים הדרושים להפעלתו (המגיעים ממיסים). כדי ליישב את הצורך במשאבים עם המבנה הדמוקרטי, המדינה מעודדת מיסחור של עבודה והון. כשהאזרחים הם עובדים וגם צרכנים, יש הצבר מספיק המאפשר מיסוי.
לא חייבים להסביר את זה במונחים של כלכלה פוליטית. בפוסט מזהיר-בבהירותו, טלי מאיר-צ’יזיק עושה את החיבור בין צרכנות בשוק הסחורות והשירותים לבין צרכנות פוליטית. בדומה לליף, היא כותבת כך: “אם אנחנו נמשיך להעמיד דרישות כצרכנים בפני המדינה, דבר לא עומד להשתנות. אנחנו לא צרכנים של המדינה, אנחנו המדינה”. מאיר-צ’יזיק הולכת צעד אחד קדימה ועושה חיבור בין אזרחות, קהילה ואדמה, וטוענת ש”ככל שאנחנו מפתחים תודעה צרכנית חזקה יותר, כך אנחנו מאבדים את היכולת לראות את האנשים סביבנו כבני אדם”, ומכאן המסקנה שלה ברורה: “אני לא רוצה להיות יותר צרכנית של המדינה. אני לא רוצה להיות יותר צרכנית בכלל”. ובאמת, סוגיית האזרחות היא רק דוגמה אחת לאופן שבו חשיבה קפיטליסטית מגבילה את היכולת שלנו לדמיין אחרת את היחסים החברתיים בינינו.
תשאלו: מה האלטרנטיבה? איך אפשר לקיים מדינה ללא מסים? מניין הכסף לשלטון המרכזי? ואם באמת הצורך במיסוי מכניס אותנו למעגל בלתי אפשרי של הצבר וצריכה, איך נצא ממילכוד המיסחור? אין לי תשובה מוחלטת (וחמור מכך, אני גם אוהבת שופינג), אבל בתור התחלה, הנה כמה רעיונות כלליים, בתקווה שיהיו בסיס לדיון.
אזרחות צרפתית, לא אמריקאית
כך כותב כאן שלמה סבירסקי, ב-28 באוגוסט:
בעלי שכר נמוך מפסידים לא רק כסף; הם מפסידים גם מעמד אזרחי. תשלום המס מקנה תחושה של אזרחות “חזקה” או, אם תרצו, יחס קנייני כלפי המדינה. המדינה היא “שלי”, “שלנו”. ידוע שלעשירים יש יחס קנייני חזק מאוד כלפי המדינה, ובדרך כלל הם אינם מהססים להפעיל את משקלם בענייני מדינה, בעיקר באותם עניינים הנוגעים להם. בעלי שכר נמוך אינם יכולים להרגיש כך. להפך, ההרגשה שלהם – הרגשה שאותה טורחים לטפח הן העשירים והן ראשי המדינה – היא שמה שהמדינה נותנת להם הוא בבחינת חסד, שהרי הם אפילו לא משלמים מסים. מבחינה זאת, עדיף שכל עובד ועובדת ישלמו מס, גם אם נמוך – ויקחו “בעלות” על המדינה.
אפשר להתייחס לטענה של סבירסקי כ”תיאורית” (descriptive) או כ”מרשמית” (prescriptive). מצד אחד, המציאות שהוא מתאר היא לצערנו נכונה, אם כי מצבנו לא גרוע כמו בארה”ב; כששואלים אמריקאי/ת ממוצע מה מגדיר את האזרחות שלו/ה התשובה הראשונה היא “אני משלמ/ת מסים”. התפיסה האמריקאית היא שתשלום מסים הוא ההוכחה הראשונה במעלה לאזרחות, והיא מבוססת על הנגדה בין “אזרחים” לבין “קבצנים” (או נתמכי רווחה). זאת בניגוד למודל (נקרא לו “צרפתי”) המעמיד השתתפות – ובעיקר הצבעה – בלב הגדרת האזרחות.
מעמדה של ההצבעה בארה”ב מדורדר עד כדי כך, שאין מדובר בערך עליון אלא באמצעי הדרה. שיטת הבחירות היא כזו, שיש אזרחים באזורים רבים שהצבעתם לא משנה במאום, ולעומתם אזרחים באזורים ספציפים שהם אלה שמטים את הכף בבחירות (מבלי להיכנס כאן להסברים ארוכים ומסובכים). דבר זה יוצר תמריץ שלילי לצאת לקלפי. חמור מכך, יש אזרחים רבים שבמדינות מסוימות בארה”ב נשללת מהם זכות ההצבעה עקב הרשעה פלילית – כמובן לרוב אלה שחורים (הסטטיסטיקות מחרידות). התופעה הזו כל כך שגורה, שהמושג “Disenfranchisement” – שפירושו שלילת ההצבעה, ובהשאלה שלילת כוח פוליטי – הוא ביטוי שגור במילון הציבורי האמריקאי.
בעברית אין אפילו תרגום ישיר ופשוט למונח הזה, וטוב שכך. כששואלים ישראלית ממוצעת “מהי אזרחות” סביר להניח שאחת התשובות הראשונות שנקבל היא הצבעה (לפחות בקרב מי שהתחנכו לפני עידן גדעון סער במשרד החינוך). ברמה ה”מרשמית” (prescriptive) עלינו לחזק את המגמה ההשתתפותית, ה”צרפתית”, ולא את המגמה האמריקאית. המחאה בישראל קוראת לבטל את ההפרדה בין כלכלה למוסר, בין צדק למימשל ביורוקרטי, ולהחיל את הערכים הנורמטיביים של החברה האזרחית על מערכות הכלכלה שבשגרה נמצאות מחוץ להישג ידנו. תנועה זו מנוגדת להחלה של ההיגיון הכלכלי (הצרכני) על המערכות הפוליטיות והאזרחיות.
כחלק מהאלטרנטיבות הלא-קפיטליסטיות, אנחנו צריכות לשים סייגים למשוואה מסים=אזרחות – ולא לחזק אותה. לא לתת יד להתרחבות של ההיגיון הכלכלי על עוד חלקות, לשמור על האוטונומיה של הזכויות האזרחיות והפוליטיות שלנו ביחס למעמד הנתינות הכלכלית שלנו. כך, למשל, עלינו למצוא דרכים לחזק את אפשרות ההשתתפות של כלל האזרחים בקבלת החלטות, ואדרבא – לעגן אפליה מתקנת שתספק עוד נראות וכוח פוליטי דווקא לקהילות המנוחשלות כלכלית, כחלק בלתי נפרד מהנסיון לגשר על הפערים הכלכליים.
מה בין הרמב“ם ליגאל רמב“ם
כמו כן, חשוב לשמור על ההשתתפות כמפעל קולקטיבי ולא רק עסק למומחים או נציגים, כי שלטונם של המומחים או הנציגים מנוון את השריר הדמוקרטי. דמוקרטיה פורמליסטית בלבד מבססת את אי-השוויון בנגישות לשלטון, ומרחיקה אותנו ממוקדי קבלת ההחלטות, בשעה שדמוקרטיה רחבה/עמוקה הופכת אותנו למוקדי קבלת ההחלטות. אבל בשביל כבוד צריך לעבוד: להיות אזרחים כל השנה. נדמה שהתרגלנו כבר להפעיל את השריר הדמוקרטי – לשאת ולתת עם הממשלה והכנסת, ללמוד בעצמנו לקרוא ולהבין את לשון החוק, לצרוך אמצעי תקשורת מגוונים (ורצוי גם לתמוך בהם כספית), להשתתף באסיפות עממיות וכו’ – אבל יש סימנים מדאיגים המעידים על שריר עצל. יש קריאות בסגנון “שים עלינו מלך” (שמואל א, ח:ה), המתבטאות, למשל, בדרישה למנות את פרופ’ זליכה למשרת שר האוצר.
מה הסיפור עם זליכה? למה נטפלתי אליו? בדיון הקודם שלי אודות האיש והאושייה, נגעתי בסוגיית המשנה הכלכלית שהוא פורש. הפעם יש לי בטן מלאה על התפישה הדמוקרטית שלו. ההצעות של פרופ’ זליכה מנוגדות לחלוטין לאופי הדמוקרטי (במובן העמוק, לא במובן הפורמליסטי) של המחאה. כך, למשל, אין לו בעיה עם חוק שמפקיע, בפועל, מ-120 חברי כנסת את היכולת לדון ברצינות בתקציב המדינה ולערער על סעיפיו. בראיון מה-31 באוגוסט הוא אומר: “חוק ההסדרים עשוי לשמש כלי נהדר לביצוע הדה-קונסטרוקציה הענפית”. אז כן, זליכה הוא דמוקרט, אבל הוא דמוקרט פורמליסט, ויתרה מכך, הוא מאמין במותר הטכנוקרט על הפוליטיקאי, מותר הביורוקרט על האדם הפשוט. העיקר שיש לו “כלי נהדר” לבצע את מה שלדעתו חשוב.
באופן אירוני, זליכה מתלונן ש”הפקיעו מאיתנו את היכולת להשפיע על המדיניות”. בדבריו הוא מתכוון לכך, שבגלל הקשר הון-שלטון-עיתון, קשה לבצע רפורמות שיפחיתו את הריכוזיות במשק. אוקיי. ומה לגבי פקידי האוצר שמכתיבים את תפיסת עולמם (בין השאר באמצעות חוק ההסדרים) ומפקיעים מנבחרי הציבור שלנו את היכולת להשפיע על המדיניות? אז כשזליכה אומר “הפקיעו מאיתנו”, למי הוא בעצם מתכוון? כנראה שלפקידי הממשל.
או למשל האמירה שלו: “אם מישהו לא יודע מה צריך לעשות, שיסתכל על מה שאני אעשה בועדת הרכב, ויעתיק”. זה הזכיר לי את הרמב”ם (לא מבחינת הגדלות). הרמב”ם כתב את החיבור “הי”ד החזקה” תחת השם השאפתני “משנה תורה”, כלומר חיבור שיחליף את המשנה, ואשר יהיה משני רק לתורה, הקודקס הפסיקתי האולטימטיבי ש”יסתום את הגולל” בשאלות הלכתיות, ויהפוך למדריך התקף לקיום מצוות. הרמב”ם לא השאיר זכר לחילוקי הדעות והמחלוקות שאפיינו את ההגות היהודית אלפי שנים, ואשר סגנונן הפולמוסי הפך למהות בפני עצמו. זה לא צלח. החיבור הגאוני עומד בפני עצמו, אך הפסיקה המשיכה לחיות ולהשתנות עוד בתקופתו והרבה אחריו, ואת הפסקנות הרמב”מית דחו הוגים יהודים אחרים מכל וכל. לא כך ייעשה.
אל תגידו ספטמבר, הביאו את היום
במהלך החורף והאביב דיווחתי כאן על ההפגנות ההמוניות בוויסקונסין (הפגנות שבועיות של כ-100,000 מפגינים, במדינה של חמישה וחצי מליון תושבים). ההפגנות התפרצו במחאה על צעדים חריפים שנקט המושל הרפובליקאי, הגורמים לפגיעה בזכויות אזרחיות, פוליטיות וכלכליות (בכלל זה איסור על הזכות למשא ומתן קולקטיבי של עובדים, שינוי שיטת ההצבעה שתביא לצמצום זכות הבחירה, צמצום בשירותים ממשלתיים ועוד). המחאה בוויסקונסין מקבילה מבחינות רבות למחאה בישראל וכתבתי על זה כאן.
ספטמבר הגיע גם לוויסקונסין. אחרון המאהלים פורק. הבחירות החוזרות לסנאט גם הן מאחורינו, עם תוצאות מעורבות: מצד אחד, הצלחנו להדיח שני סנאטורים רפובליקאים ולהמירם בשתי סנאטוריות דמוקרטיות. מצד שני, היו נחוצים שלושה מושבים בסנאט כדי לגבש רוב דמוקרטי, וזה לא קרה, כך שהממשל עדיין נותר על כנו – אמנם ברוב זעום ואמון ציבורי מעורער – אך החקיקה הדרקונית בעינה עומדת. את שנת הלימודים הנוכחית, שהחלה בשבוע שעבר, אני פותחת עם איגוד עובדים מוחלש שצריך להיאבק על הזכות לייצג אותי, בצד פגיעה במשכורתי (אני משלמת, למשל, ניכויים גבוהים יותר לצורך ביטוח בריאות).
אבל יש גם סיבות לאופטימיות. הגשמים שכבר שוטפים כאן במרץ הם לא הדבר היחידי שחילחל אל מתחת לפני השטח. ההתעוררות החברתית הדמוקרטית שגאתה כאן במהלך החורף נמשכת במלוא המרץ. בשבוע שעבר, למשל, נערכה בעיר ועידת הדמוקרטיה הראשונה בארה“ב. הוועידה, שנמשכה ארבעה ימים, הייתה מעין “אסיפת אוהלים” מורחבת, ואורגנה כשילוב של מספר תתי-וועידות: דמוקרטיה ייצוגית, דמוקרטיה מקומית, רפורמה חוקתית, שוויון בין-גזעי, חינוך לדמוקרטיה, דמוקרטיה של כדור-הארץ, בטחון דמוקרטי ודמוקרטיה תקשורתית. המפגשים השונים נערכו במתחמים שונים – מצד אחד בבית מלון, אך גם בקמפוס עירוני של קולג’ טכנולוגי – וכללו דיונים, הרצאות, סיורים, אירועי תרבות (כמו שירה בציבור לסולידריות), וכן סדנאות לבניית כישורים שונים, החל בניהול ישיבות וכלה בשימוש במדיה.
כך שאין שום סיבה לא להמשיך את ההתארגנות האזרחית, לבנות מוסדות ותשתית תנועתית, וכן להמשיך ולתבוע את המרחב הציבורי, ואת משאבי הציבור, לתועלת ההתארגנות האזרחית. גם ביום שאחרי טרכטנברג צריך להמשיך ולגבש דרישות ארוכות-טווח שלא נוגעות רק לתקציב המדינה אלא לסדרי המימש: למשל, לדרוש כי ייערכו שימועים ציבוריים בוועדות הכלכלה והכספים של הכנסת כעניין שבשגרה לפני כל הצבעה על חוק התקציב.
* * *
אין זה מקרי שהמחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה ישראל עד כה חיברה סוגיות של אזרחות עם יוקר מחיה, דמוקרטיה עם מיסוי, שכן הן ביחד מהוות נדבכים במדינה הקפיטליסטית, כשהבסיס המשותף המלכד ביניהן הוא מסחור והפיכת האזרח לצרכן. אחד הדברים המרגשים במחאה היא שזו תנועה שמביאה למרכז הבמה דיון בזכויות דמוקרטיות רבות: זכויות פוליטיות, אזרחיות, כלכליות וחברתיות. שלמה סבירסקי הציע לדאוג לכך שכל עובדת תוכל לשלם מסים כדי לחזק את תחושת ה”בעלות” על המדינה, ואילו אני מציעה לחזק תפישה אזרחית שאינו מבוססת על מיסוי. בתוך כך, הצעתי לא להפקיר את הדמוקרטיה לנציגים ולמומחים, ולדאוג לביסוס תשתית התנועה החברתית גם בשגרה.






