מה בין הים לנהר
מטרתה של רשימה זו היא להזמין אתכם/ן לכנס “מדינה אחת בין הירדן לים – חלומות באספמיה או מציאות מתהווה” שמארגן כתב העת “המרחב הציבורי“. אני מעדיף לא לכתוב יותר מדי על הצפוי בכנס, גם משום שאני לא בדיוק יודע מה יהיה בפי הדוברים/ות, וגם מפני שהם יעשו זאת בוודאי טוב ממני.

ברשימה קצרה זו אבקש לשאול שאלות הנוגעות למהות הכנס, להעלות לבטים ודילמות, וגם לדון בביקורת, כמו גם בביקורת עצמית. אני מבקש להבהיר שכל מה שנכתב כאן הוא עמדתי בלבד. הכנס הוא פרי יוזמה של חברי המערכת של “המרחב הציבורי” עמם אני נמנה, המחזיקים בעמדות שונות על הפתרון הרצוי במרחב שבין הים לנהר. עם זאת, כולנו מסכימים על כך שחשוב להעלות את הנושא לדיון, ועל כן החלטנו לקיים את הכנס.
הרעיון לכנס עלה כשהשיח הציבורי על אודות המדינה האחת הגיע בשנה האחרונה משני כיוונים מנוגדים. כיוון אחד הוא של אנשי ימין כדוגמת משה ארנס שכתבו שצריך לשקול לספח את הגדה המערבית ולתת (ויש שכתבו שלא לתת) אזרחות ישראלית לתושביה הפלסטינים. מהכיוון השני היו אלה בכירים ברשות הפלסטינית, דוגמת סאיב עריקאת, שאיימו להפסיק לפעול למען אופציית שתי המדינות ולהתחיל להיאבק למען מדינה דו-לאומית. נכון שכיום בכירי הרשות מתרכזים במאמץ להביא להכרזה על הקמת מדינה פלסטינית בחודש ספטמבר באו”ם, אך כלל אינני בטוח שהכרזה מסוג זה תביא שינוי מהותי של המצב.
רעיונות אלה בדבר הקמת מדינה אחת מהים לנהר אינם חדשים, כמובן, וכמעט לאורך כל שנות הסכסוך הישראלי (יהודי) – פלסטיני היו שהגו במדינה אחת משותפת בדרך זו או אחרת. הסיבה לכנס ולצורך לתת מקום לביטוי רעיונות שונים על אופן החלוקה או השיתוף של יהודים ופלסטינים במרחב, היא התרבות הפוליטית של מדינת ישראל, שהיא לדעתי תרבות פוליטית של שקר.
הדיבורים הרווחים מתייחסים לשתי מדינות, אך המעשים מעידים אחרת. לא ארחיב על כך, רק אציין שההבדל הזה בין הכוונות למעשים הוא מציק. זהו אולי אחד המניעים לקיום הכנס: לדבר על המצב – ולשאול – האם באמת יש כאן כיוון של שתי מדינות? או שהדיבורים באשר לפתרון זה נעשים תוך הבנה שלמעשה הדרך היא אחרת, רק שאין צורך להכריז עליה באופן רשמי.
דברים אלה מביאים אותי לנקודה אחרת והיא הניסיון לבחון את הכנס באופן ביקורתי, כשאני רוצה לטעון שגם את כיוון הביקורת ניתן לקבוע על פי מידת התמיכה במדינה אחת או שתיים או במילים אחרות: על פי יחידת הניתוח. המצדדים בישראל בגבולות 67′, דהיינו ברוב יהודי (וגם המצדדים במדינה יהודית לא דמוקרטית), לעומת המצדדים במדינה אחת מהים לנהר, דהיינו, בתפישה הרואה את היהודים והפלסטינים כשתי קבוצות החיות במשותף יחד בצורה זו או אחרת.
מהכיוון שלנו, מארגני הכנס, ניתן למתוח ביקורת עצמית על כך שעצם פעולותנו לא יכולות להתנתק בצורה מוחלטת מכך שגדלנו על תפישת מדינה בגבולות 67′ או מדינה יהודית. אמנם, מצד אחד אנו רואים את חשיבות הדיון על המדינה האחת ומכאן שחלק מהדוברים בכנס תומכים באופציה זו. לפיכך בצד האידיאולוגי יש עניין לבחון את יחידת הניתוח מהים לנהר ואת מידת הרלוונטיות שלה להיום.
הצד השני, המעשי, מעיד אמנם על הזמנה של דוברים בעלי עמדות שונות, אולם זהות הדוברים מלמדת על אי-יציאה מתפישת מדינה בגבולות 67′, משום שבכל אחד משלושת המושבים יש רק משתתפ/ת אחד/ת לא יהודי לעומת ארבעה יהודים. גם ההזמנה לכנס כתובה בעברית וכך הכנס כולו כמו גם כתב העת. זאת אומרת, נקודת המוצא שלנו, המשותפת לרוב החברה היהודית בישראל היא של הפרדה, נקודת מוצא של ישראל בגבולות 67′. למרות זאת, אני מאמין שהכנס ותכניו עשויים לקרב ולתת ביטוי לדרך חיים אחרת או לפחות לאופן חשיבה אחר.
בחינת עמדות הדוברים מעלה גם היא ביקורת משני צדדים. מצד אחד, אנשים התומכים בישראל בגבולות 67′ (או במדינה יהודית בחלק או בכל השטח) יטענו שהכנס כולל הרבה עמדות שנמצאות בשוליים של השיח היהודי-ישראלי הדומיננטי, ושיש בו ביטוי מועט לעמדה הציונית הקלאסית של תנועת העבודה (עמדה שלמרות שתנועת העבודה כבר אינה דומיננטית בפוליטיקה המפלגתית, עדיין משפיעה מאוד במקומות רבים, אחד מהם הוא האקדמיה). מצד שני, דעת התומכים במדינה מהים לנהר מוכיחה שיש בכנס די איזון לכל העמדות, אולי למעט העמדה הקוראת להקמת מדינה אחת מוסלמית על כל השטח.
ביקורת מסוג שונה עשויה לטעון כי מדובר בכנס שאינו מחובר למציאות. מה שמעניין הוא שכאן יכולים להזדהות עם ציטוט זה שני צדדים מנוגדים לגמרי. הצד אחד הוא שוב הזרם המרכזי בחברה היהודית-ישראלית התומך (לפחות על פי הדיבורים) באופציית שתי המדינות. צד זה, כאמור, יטען שרעיון המדינה האחת נמצא בשוליים הקיצוניים של החברה, שמדובר ברעיון מדומיין ותלוש מהמציאות, ועל כן הכנס שולי ולא רלוונטי.
אולם, הצד של השמאל הלא-ציוני (ואולי קבוצות נוספות, כמו “ארץ שלום” שהקים הרב מנחם פורמן) יטען שהדיון “לא מחובר למציאות” משום שדיון על המדינה האחת הוא שיח אליטיסטי, אוניברסלי, אשכנזי, מערבי, שעוסק בדמיוּן פתרונות במקום בעוולות והפשעים הנעשים יום יום נגד קבוצות חלשות פוליטית על כל השטח של ארץ ישראל/פלסטינה המנדטורית – הכיבוש ברצועת עזה ובגדה המערבית, ההדרה והנישול מהם סובלים אזרחי ישראל הפלסטינים, היחס למהגרי העבודה ולפליטים, הקיפוח של המזרחים במיוחד תושבי הפריפריה, היחס לעולים מאתיופיה, הפגיעה וההסתה כלפי החרדים והדתיים, וכו’.
אין אלה טיעונים מופרכים, ובהם בדיוק טמונה, לדעתי, החשיבות בקיום הכנס. אני מקווה שהעלאת העמדות הביקורתיות הללו יקבלו ביטוי ביום שלישי הקרוב באוניברסיטת ת”א. אני מקווה שבמקביל לדיון על איך תיראה או לא תיראה המדינה האחת, יתקיים דיון שיעסוק בעצם השיח על אודות הרעיון, בחשיבותו, בסכנותיו, כמו גם בפחדים שהוא מעורר. פחדים כאלה מתעוררים כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לחשוב על דברים יצירתיים, שונים, אחרים. הזר והלא מוכר הוא מפחיד, ודווקא משום כך הוא חשוב, כי הוא נושא בחובו תקווה לשינוי.
יחד עם זאת, חשוב להבין את הפחדים, השייכים במיוחד לצד בעל העוצמה. הדיון אותו מבקש הכנס להפרות מזכיר עקרונות ותיאוריות של פיוס, ובמיוחד עקרון הצדק המעברי המייחס חשיבות לחתירה לצדק שאינו אבסולוטי, המתחשב גם בעוצמתו של הצד החזק. או במילים אחרות, מתעקש על כך שקבלת האחריות וההכרה בעוולות העבר לא יתממשו תוך קיום עוולות ואי-צדק חדשים.
על כן, חשוב שדיון מסוג זה יתקיים ביום שלישי תוך מודעות הן לסכנות שיש בו, הן לפחדים שהוא מעורר והן לביקורת הנמתחת מהצדדים השונים. אני חושב שדיון מסוג זה יכול לגרום לפחות לחלקנו להכיר רעיונות חדשים ויצירתיים ולשנות, ולו במעט, את דפוסי החשיבה הקיימים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
כתב העת ‘המרחב הציבורי’, שעורכיו הראשיים הם פרופ’ יואב פלד ופרופ’ מיכאל קוצ’ין, יוצא לאור במסגרת החוג למדע המדינה באונ’ ת”א. לפרטים על כנס “המדינה האחת” ולקריאת מאמרים


