• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הקרנבל: מחאה ללא עוקץ

התעלמותה של המחאה החברתית מהאלמנטים הטוטליטריים במשטר כגורם הראשי של אי-הצדק בישראל, הפכה אותה לפסטיבל לאומי, בעל מאפיינים של קרנבל. יהודה שנהב מסביר מדוע יש לחשוד בקונצנזוס
יהודה שנהב

חרף היותה של המחאה המרשימה בקיץ 2011 אירוע בעל משמעות היסטורית, יש להעמידה גם לדיון ביקורתי. היא הוציאה לרחובות מפגינים בהיקף חסר תקדים, סימנה עבור דור צעיר אפשרויות לפעולה פוליטית חדשה והוכיחה שהיציאה לרחובות היא אופציה אובייקטיבית. השיח החברתי שהפיצה המחאה השפיע גם על הזירה הציבורית והוא ניכר בדיונים בכנסת, בעיתונות, ואפילו בהחלטות של תאגידים מסחריים. אולם למרות כל ההיבטים החשובים הללו, נדרש מאיתנו להשעות את הסנטימנט הטבעי האוהד, ולהביט בה באופן חשדני.

העובדה הבולטת ביותר לציון היא שמובילי המחאה השתדלו להיות א-פוליטיים. בביטוי פוליטי אינני מתכוון בהכרח לכיבוש, להתנחלויות ולפתרון הבעיה הפלסטינית אלא למערכי הכוח הריבוניים. הא-פוליטיות של המחאה התבטאה בראש ובראשונה בכך שלא עירערה על היסודות האנטי-דמוקרטים ועל המגמות הטוטליטריות, אשר מאפיינים את המשטר הישראלי ואת הכלכלה הפוליטית שלו. בשל כל אלה, הזרם המרכזי של המחאה התארגן כקרנבל וקידם שיח רפובליקני, יהודי, אשר שלל פלגנות והציע במקומה סולידריות ואחדות לאומית. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות לקונצנזוס הרחב לו זכתה המחאה בציבור היהודי.

ממש כמו כ”ט בנובמבר

מפגני תמיכה לאומיים בהיקפים גדולים הם מושא לחשדם של סוציולוגים, שכן קונצנזוס מושג בדרך כלל על ידי הכחשת היסודות שנתפסים פלגניים: אתניים, לאומיים, מגדריים או מעמדיים. המחאה בישראל זכתה לקונצנזוס לאומי חסר תקדים, שבמסגרתו דיברו משתתפים על “תחושה של אחדות” ועל “סולידריות” לאומית אזרחית (“הישראלים החדשים”). אולם למרות הקונצנזוס, אסור לשכוח שהמחאה הייתה תופעה סקטוריאלית. היא פרצה בקרב הדור הצעיר של מאוכזבי 77′, התומכים המסורתיים של תנועת העבודה, שינוי, קדימה או מרץ. מעל 95% מהם תמכו במחאה תמיכה מלאה. המנוע העיקרי של המחאה היו בנות ובני משפחות מעמד הביניים האשכנזי, אשר הרגישו שהמדינה רימתה אותם ושינתה את כללי המשחק.

רוקדים ברחובות, ואף מכונית לא מצפצפת. מפגן תמיכה לאומי בסדר גודל כזה הוא מושא לחשד סוציולוגי. צילום: activestills.org

הטענה אודות הא-פוליטיות של המחאה התמקדה בהתעלמותה מן השאלות שקשורות בכיבוש, בהתנחלויות ובמשטר האפרטהייד בשטחים. ההוצאה של הפוליטי אל מחוץ לדיון היא, הלכה למעשה, איון הקונפליקט הפוליטי ונורמליזציה שלו. למשל, בימין הרדיקלי נשמעו קולות שתמכו באופן מוחלט במחאה. מנכ”ל מועצת ישע דני דיין אף ביקר במאהל בשדרות רוטשילד מלווה בין היתר בראש מועצת קרני שומרון, שאמר: “אני מקווה שהתוצאה של המאבק הזה בנושא הדיור ייתן את אותותיו גם לצעירים ביהודה ושומרון, שסובלים מהקפאת בנייה במשך חמש שנים. הם נאלצים לעזוב את היישוב כדי למצוא דירה בערים אחרות”. פעילי המחאה תמכו באסטרטגיה של מחיקת הפוליטי, וראו במחאה אירוע א-פוליטי.

אולם מחיקתו של הפוליטי באה לידי ביטוי בסוגיה עקרונית יותר: התעלמות מן ההיבטים האנטי-דמוקרטיים של המשטר הישראלי. המחאה לא עסקה בחקיקה הטוטליטרית, לרבות הרחבת מצב החירום והחוקים הגזעניים שמוצדקים בצורך “להגן על המדינה”. השימוש במונח “טוטליטריות” בהקשר הישראלי אינו פשוט, משום שהוא נקשר מיד עם המשטרים הטוטליטריים באירופה. ברור שהמקרה הישראלי אינו דומה למקרים אלו: בישראל אין תנועה פאשיסטית עממית (לבד מכמה ארגונים קיצוניים מטעם עצמם) ואין אידיאולוגיות טוטליטריות המקובלות על ההמונים. אולם בכל זאת, המשטר הישראלי מתאפיין בשלושה יסודות שאפיינו משטרים פשיסטיים וטוטליטריים בעבר: (1) מצב חירום קבוע; (2) אזרחות מוטלאת ומפוצלת למסלולים נפרדים; (3) חקיקה גזענית על מנת “להגן על המדינה”. כל שלוש הסוגיות נעלמו בגלי ההתלהבות מן המחאה.

חוקי חירום: ישראל ירשה את “תקנות ההגנה לשעת חירום” מן האימפריאליזם הבריטי, נגדו נלחמה לכאורה, ובחסותן המשיכה את המצב האנומלי של “השעיית שלטון החוק במסגרת החוק”. ישראל היא ריבונות המתקיימת באופן קבוע מתוקף מצב חירום. המחוקק הישראלי הוסיף בשנתיים האחרונות סדרה של חוקים המבוססים על מצב החירום: חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם; חוק המאפשר מעצרם של חשודים “בעבירות ביטחון” לתקופות ארוכות ללא ביקורת שיפוטית; חוק המאפשר לעצור פליטים לתקופה של שלוש שנים; והצעה להקים “בתי דין מיוחדים”, שיטפלו בשאלות הגירה של לא-יהודים. בעוד במצרים ובסוריה התביעה היסודית של המוחים נגד המשטר הייתה לביטול מצב החירום, בישראל הדמוקרטית לא הציבו המוחים תביעה כזאת.

חוקי האזרחות: בחברות שאינן טוטליטריות, אזרחות היא זכות יסוד אוניברסלית בלתי ניתנת לערעור, הפקעה או חלוקה. פיצולים בחוק האזרחות, או שלילתה, היו לפני מלחמת העולם השנייה לנשק העיקרי של דיקטטורות טוטליטריות. אם באירופה הייתה זו בעיקר בעייתם של היהודים, בישראל זו בעייתם של הפלסטינים. עוד לפני המחאה, עברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק המאפשרת שלילת אזרחות מאדם שמורשע בריגול או במעשה טרור. החוק עמד לנגד עיני המוחים עם תחילת הקיץ, אולם הם בחרו להתעלם ממנו. בינתיים, לחוק זה מצטרפת ההחלטה האומללה של בית המשפט העליון בעניין התיקון לחוק האזרחות, המונע מאזרח/ית פלסטיני/ת להתגורר בישראל עם בני זוגם אם היא מן התפוצות שנחשבות ל”מדינות אויב”.

חקיקה גזענית: ביוני 2011 עמדו לפני המוחים שמונה חוקים או הצעות חוק שמטרתם “להגן על המדינה” מפני “אויביה” בפנים ובחוץ, בין השאר חוק הכניסה לישראל של מהגרי עבודה, המציע להשיב על כנו הסדר כבילה שלהם; חוק הנכבה, המגביל את המימון לגופים המציינים את הנכבה; חוק חובת גילוי, למי שנתמך על ידי “יישות מדינית זרה”; הצהרת נאמנות לישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וציונית; איסור פרסום “הסתה” לשלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית; הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, אשר מגדירה מחדש את זהות המדינה ואופייה ועיגונן בחוק יסוד שבמסגרתו תבוטל הערבית כשפה רשמית; איסור כניסה לישראל של אזרחים זרים הקוראים לחרם על ישראל.

מחאה נגד חוק החרם בכיכר רבין תל אביב, 11.07. מחאת הקיץ לא עסקה בחקיקה הטוטליטרית והתעלמה מן ההיבטים האנטי-דמוקרטיים של המשטר הישראלי. צילום: אורן זיו / activestills.org

חקיקה והצעות חוק אנטי דמוקרטיות שעמדו על סדר היום ביוני 2011

חקיקה אובססיבית זו מלמדת הן על חולשה והן על האופן בו מתבצע תהליך הפיכתה של המדינה ל”מכשיר של האומה”  בלשונה של חנה ארנדט. כל החוקים הללו הם בעלי אופי מוגזע והשימוש המסיבי בהם מצביע על מגמה טוטליטרית, שכן המשטר מבקש לעצב באמצעותם את האופן שבו חושבת ופועלת החברה האזרחית. גל החקיקה הזה הוצדק בכך שיש להגן על המדינה, מפני אויביה מבית ומבחוץ.

כאמור, כל התופעות הללו של שלילת הדמוקרטיה היו ידועות וגלויות עת הוקם האוהל הראשון של המחאה ב-14.7.11, אולם הן לא העסיקו את מנהיגיה ואת תומכיה. גם כאשר דרשו חלק מן המוחים לבטל את חוק ההסדרים, תביעה זו הייתה מנותקת מן הדיון על מצב החירום בכללותו. הביטוי: “העם דורש” הוא תרגום של הביטוי מערבית: الشعب يريد, אולם זהו תרגום שאינו נאמן למקור. התביעה המקורית בשלמותה הייתה: الشعب يريد إسقاط النظام כלומר: “העם דורש את הפלת המשטר”. התביעות בעולם הערבי היו תביעות אנטי-קולוניאלית להפלת המשטר ולכינון ריבונות של העם, ואילו “העם” בישראל הציג מפגן של אחדות וסולידריות עם עקרונות המשטר. כמו שאמר טרכטנברג: “מפגן אחדות” שכמוהו לא נראה “מאז כ”ט בנובמבר”. עבורו הלאום  הוא הריבון הלאומי ולא האזרחים או הנתינים.

על מצב החירום שמעתם?

לצד הא-פוליטיות הקיצונית של המחאה, בלטה גם שלילת הכלכלה הפוליטית המוגזעת בישראל. המחאה זכתה לקונצנזוס נרחב בשל כך, אולם בפועל לא הצליחה לחצות מחנות. הפער בהשתתפות במחאה בין יהודים-חילונים לבין שאר הקבוצות – ערבים, מזרחים, חרדים, מתנחלים, אתיופים ורוסים – הוא משמעותי. המזרחים, האתיופים והרוסים לא השתלבו במודל הרפובליקני משום שהוא מחק את זהותם האתנית. החרדים לא השתלבו במודל הרפובליקני משום שהוא ייצג את השיח המריטוקרטי של המעמד הבינוני החילוני. הפלסטינים לא השתלבו במודל הרפובליקני משום שהוא ייצג את השיח היהודי הלאומי של “הישראלים החדשים”. משום כך היה פער בין שיעורי הקונצנזוס הגבוהים לבין שיעור ההשתתפות של קבוצות אלו.

בשל עמדתה הרפובליקנית, התעלמה המחאה מהיסטוריה עשירה של מאבקים חברתיים שהצביעו על הכלכלה הפוליטית כמוגזעת. למשל: מאבק הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, המאבק של הקשת הדמוקרטית המזרחית על הקרקעות, המאבקים של תנועת אחותי, או המאבקים נגד הריסת בתים. המחאה שללה את התביעות “הפלגניות” הללו. והתבטאה בשפה רפובליקנית ומריטוקרטית עם דגש על “תרומה”, “שירות לאומי” ועל “תחרות” אשר הכחישה את קווי המתאר המוגזעים של הכלכלה-הפוליטית.

פינוי מאהל התקווה. יחס הדיפרנציאלי אל המוחים. צילום: activestills.org

השיח הרפובליקני והניאו-ליברלי של המחאה גם מחק את ההבדלים בין בני המעמד הבינוני לבין “אוכלוסיות הקצה”. כדאי להבחין כיצד נהג הממסד במחאה הממוסדת בשדרות רוטשילד בתל אביב, בהשוואה למאהלים בג’סי כהן בחולון, בבת ים, בתקווה או בגינת לוינסקי בתל אביב. מאהלים אלו כונו על ידי המוחים “מאהלי אין ברירה” ועל ידי הממסד “מאהלי הסודנים והנרקומנים”. מה שבולט כאן הוא היחס הדיפרנציאלי אל המוחים: יחס אוהד וסלחני למי שנמצאו בתחום הקונצנזוס ויחס אלים כלפי מי שנחשבות “אוכלוסיות קצה”. את הלגיטימיות של המאבקים שלהם טשטש שיח המחאה. למשל, הוא טשטש את האבחנה בין “מחוסרי דיור”, או “חסרי קורת גג”, לבין צעירים בני מעמד הביניים אשר מוחים בצדק על יוקר הדיור.

אם כן, יש לשאול: מה הקשר בין התביעות לצדק חברתי לבין עקרונות המשטר הפוליטיים? אם אין קשר ביניהם, אולי הייתה זו אסטרטגיה נבונה מצד מנהיגי המחאה, כדי לבנות קונצנזוס? הדוגמה של חוק ההסדרים, עליו כתבתי כאן לפני כמה חודשים, מצביעה על הקשר ההדוק בין צדק חברתי והעקרונות הטוטליטאריים הללו.

חוק ההסדרים שנחקק לראשונה בשנת 1985 כחלק מ”תוכנית החירום” לייצב את המשק, מבוסס על תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945. החוק מגלם את השיטה אשר מעצבת את הכלכלה הפוליטית: הוא הקפיא בתוכו את מרבית החקיקה החברתית של הכנסת והפך את כלכלת ישראל לכלכלה ניאו-ליברלית גורפת. תביעות שהועלו על ידי קבוצות המחאה בנושאים של דיור, חינוך, ותעסוקה, נקברו בעבר בחוק ההסדרים. גם אם העלו אחדים ממנהיגי המחאה את התביעה לביטול החוק, הם התכחשו למצב החירום שמאפשר את קיומו.

הזרוע הראשונה של חוק ההסדרים מקפיאה חוקים לגיטימיים (בעיקר חוקים בעלי השלכות כלכליות וחברתיות) במקפיא שלטוני לזמן בלתי קצוב. זרוע הפעולה השנייה מהווה מסלול אדמיניסטרטיבי מהיר להפרטה מסיבית (שמכונה: רפורמות) במשק. מקורותיו של החוק במשטרים טוטליטריים, והוא שימש את המדינה בישראל, על כל ממשלותיה, להילחם במעמדות המוחלשים ולחזק את החזקים – פלטפורמה שעל בסיסה נוסחה כלכלת צד ההיצעים המבוססת על אי-שוויון מבני שמיטיב עם ההון, בטענה שהוא מביא לצמיחה כלכלית. דו”ח טרכטנברג הנחשב משום מה מתון מבחינה חברתית, מביע תמיכה במצב משטרי זה. הוא משבח את “הפיכת המשק הישראלי לכלכלת שוק תוססת לאחר תוכנית החירום של 1985”. [עמ’ 24].

ההתעלמות של המחאה ממצב החירום כמקור העיקרי לאי-הצדק בישראל, הפכה אותה לאירוע קונצנזואלי, פסטיבל לאומי, המזכיר את מאפייני הקרנבל כפי שתוארו אצל מיכאיל בכטין.

הקרנבל כשסתום

הקרנבל הנוצרי הקדום היה טקס חיסול הבשר העודף (בהיעדר אמצעי קירור). היה זה פסטיבל של עניים שאופיין על ידי תחפושות, מסיכות, מוסיקה, מופעים וקרקס. הקרנבל גדוש בנאומים ומחוות רווי פאתוס, אשר יוצרים תחושה של התחדשות, כאשר קו הגבול בין המציאות והאמנות נפרץ עד שאין חיים מחוץ לקרנבל. הוא שימש אירוע פוליטי בחברות הטוטליטריות, משום שאיפשר פוליפוניות בטקסט מתחת לעינו הבוחנת של המשטר. אלא שבחברות ניאו-ליברליות, שהן ממילא פוליפוניות, נחלש מעמדו הפוליטי של הקרנבל. בניגוד להיגיון המהפכני, הקרנבל הוא זמני, מוגבל ביכולת הביקורת שלו, ומשום כך הוא אף זוכה ללגיטימציה מן השלטון ולקונצנזוס לאומי.

Bruegel: The Battle Between the Carnival and Lent

למרות שהקרנבל יכול להיות אירוע פתוח, ולעתים אף לצאת משליטה, כדאי לזכור שיש לו לגיטימציה מן המדינה, והוא נתפס כאירוע ברישיון המאפשר לצאת מן השגרה וללעוג להיררכיות, אולם לזמן מוגבל: הקרנבל יסתיים בערב; או ב-1 בספטמבר המחאה התמקמה מלכתחילה בפרק זמן מושעה וקצוב: חופשת הקיץ.

הקרנבל מתנהל על ידי מה שבכטין מכנה “היפוך הסימנים”. הוא מתנהל כאירוע פרפורמטיבי-טרנסי (שמזכיר פעולה של cross dressing, drag, או transvestism), שמשמעותו החלפת ייצוגים ותשוקות ליבידינליות. הוא אירוע לימינלי בשל היותו ממוקם בין הפנטסיה לבין המציאות, ומכיל מסרים אמביוולנטיים: מצד אחד, תחושה של חתרנות וחדשנות, ומצד שני תחושה של זמניות ומוגבלות. כולם משתתפים במשחק התפקידים הזה. כך אוהל אחד למען אבות גרושים הנאבקים למען משמורת משותפת על ילדיהם, אוהל אחר מציע את שיטת אדלר כפתרון למשבר החברתי.הקרנבל מטשטש את האבחנה בין תיאטרון ומציאות, וחלק מן התביעות שלו נשמעות גרוטסקיות. התיאטרון הופך לחיים האמיתיים, הוא משמש כפתרון אוטופי עם סוף ידוע מראש. מה שמאפיין אותו בעיקר הוא נאומים, שולחנות דיון, מוסיקה, משחקי מזל, מגידי עתידות.

בחברות טוטליטריות, פוליפוניה קרנבליסטית היא אירוע בעל משמעות פוליטית. היא מאירה את גבולות הטולרנטיות של השלטון ואת גבולות ההתנגדות. אולם בעוד שבחברות הטוטליטריות המסורתיות לא היה חופש דיבור, בחברות ניאו-ליברליות יש חופש דיבור מלא, גם אם אין בהן חופש מחשבה. חברות ניאו-ליברליות הן קרנבליסטיות מעצם ההגדרה, ולכן הקרנבל אינו אפקטיבי יותר כפעולה פוליטית אופוזיציונית. בחברות אלו, כל סופר מתואר כפוליפוני וכל משורר הוא חתרן. הריבוי הזה מטשטש את האופוזיציות ואת האופי החתרני של החלפות הסובייקט שהיו מקובלות בקרנבל המקורי. מכאן גם חולשתו המהפכנית. הקרנבל נחווה כרגע של אחדות, שמשמש שסתום ביטחון חברתי.

משום כך הקרנבל הופך לעוד אירוע ניאו-ליברלי. נשף המסכות שחוותה המחאה היה מביך. בין התומכים במחאה היו דמויות בכירות במשק, אנשי עסקים, פקידי מדינה, שרים וחברי כנסת: שמעון פרס, מיכאל איתן, רון חולדאי, ניר ברקת, שלמה בוחבוט, ירון זליכה, אלי הורוביץ, משה כחלון או דייויד פדרמן, ורבים אחרים. גם שר האוצר שטייניץ הצהיר ש”המחאה צודקת“. אליהם הצטרפו בכירים בתעשיית ההיי-טק, טייסים במילואים, הוועד לשחרור גלעד שליט, או אגודת הסטודנטים במכללת אריאל. הקונצנזוס הזה התבטא בביקורי תמיכה של אזרחים מכל רחבי הארץ וערוצי תקשורת פתוחים לרשות המנהיגים. גם המחוות של המוחים היו קרנבליסטיות: הגשת פרחים לשוטרים או כתיבת מכתבי התנצלות לדיירים בשדרות רוטשילד. מוסיקה, ג’אם סשנס, ונאומים, עם ידיעה עצובה שהאירוע יגיע בקרוב אל קיצו.

הקרנבל אינו אפקטיבי יותר כפעולה פוליטית אופוזיציונית. צילום: activestills.org

את האופן שבו התמקמה המחאה בתוך הקונצנזוס אפשר לבחון באמצעות המונח “חברה חד-ממדית”. ישראל היא חברה חד-מימדית משום שהיא מנוונת פוליטית ומפעילה, למרות חופש הדיבור הנרחב, מנגנונים מפותחים של צנזורה עצמית. בחברה חד-מימדית מתקיימים משטרים כמו-דמוקרטיים, הכוללים דמוקרטיה פורמלית ופרוצדורלית, אולם בה בעת, המחשבה הפוליטית כמעט אחידה. חברה חד-ממדית כזו נוצרה בישראל הן בעטיין של היסודות הבלתי דמוקרטיים של המשטר והן בשל הגמוניה ניאו-ליברלית, כמעט חסרת תקדים בעוצמתה. המחאה לא השכילה להציב עמדה מחוץ לחד-המימדיות הזאת. חופש דיבור מתברר, אינו בהכרח חופש מחשבה.

לקריאת תרגום המאמר לערבית באתר פסל אלמקאל

[טקסט זה מהווה חלק ממאמר רחב יותר אשר עומד להתפרסם בקרוב]

כנראה שיעניין אותך גם: