• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מעט מדי

הסטטוסים של החברים שלי בפייסבוק מלאים בתמונות מבלעין ובעדויות על פליטים שהותקפו, אבל לא מרבים לעסוק במאבקי השכונות. למה? תום מהגר על החיבור ההכרחי בין בלעין לתקווה

לפני כשבועיים הסתובבתי עם חברה טובה ברחוב לווינסקי פינת מדרחוב נווה שאנן. שנינו פעילים בעמותה שמסייעת לעובדים שזכויותיהם הופרו, וקבענו בלווינסקי פגישה עם פליט אריתראי שהתלונן על תנאי עבודתו. היא אמרה לי בציניות: “תראה את כל הטרוריסטים פה ברחוב”. לרגע חשבתי שהיא באמת מדברת על חבר’ה אלימים, אבל אז הבנתי שהיא צוחקת, ועניתי: “כן, סתם מחפשים את מי לשנוא”.

יום אחרי האלימות בשכונת התקווה פגשתי תושב השכונה שמכיר אותי. הוא שאל, “ראית מה קרה אתמול בשכונה?”. עניתי, “כן, התבאסתי. אלימות קשה”. “מה אלימות”, הוא התקומם. “הגיעו מים עד נפש. כשעשרים סודנים שיכורים יישבו לך מתחת לבית והבת שלך תרצה לצאת לשחק אז נראה אותך”. שתקתי.

אציג זאת בבוטות: היא אשכנזיה מבית מבוסס. הוא תושב התקווה בעל דוכן פלאפל. השיחות עם שניהם הן המחשה לתהום הפעורה פעמים רבות בין פעילי זכויות האדם, שאני אחד מהם מזה שנים, לתושבי השכונות. ישנן כמובן קבוצות המחברות מזה שנים בין המאבקים, יש פעילים ופעילות שזוהי דרכם, אבל בגדול, אנחנו הפעילים הפוליטיים בשמאל יודעים טוב מאד מה קורה בחברון, מה החוק הבינלאומי אומר ביחס למעמדו של פליט ולמי צריך לפנות במשרד הפנים בשביל לחדש אשרת שהייה; אנחנו יודעים הרבה פחות על שכונת התקווה, מה מטריד את התושבים וכיצד פועלים למענם.

הפגנה למען צדק חברתי, אוגוסט 2011. צילום: קרן מנור / activestills.org

נכון, כולנו מפטירים אחת לזמן מה ש”המדיניות הממשלתית דופקת אותם”. אבל את הפליטים והפלסטינים אנחנו מכירים ברמה האישית. בקהילה שלנו קוראים לזה פעילות ישירה, אקטיביזם. הסטטוסים של החברים שלי בפייסבוק מלאים בתמונות מבלעין וקדום, עדויות על פליטים שהותקפו ועוד. אבל מעט מאד פעמים בשנים האחרונות יצאנו לפעילות ישירה בשכונות, מעט מדי נכתב על המצוקות שלהם. למה זה המצב? אולי, מבחינה אובייקטיבית, הפלסטינים בשייח’ ג’ראח זקוקים לסולידריות וסיוע יותר מתושבי שכונת התקווה. אבל גם אם זה נכון, והאמת היא שאני כלל לא בטוח, ניתן היה לצפות למידה מסוימת של איזון.

אציע הסבר פוליטי: לבנים ולבנות של האליטה הישראלית קל יותר ללכת לבלעין מאשר לשכונת התקווה. כי להיות פעיל פוליטי בשכונת התקווה פירושו להתמודד עם קונפליקט שאתה, או הוריך, הייתם צד בו. בבלעין אף אחד לא יטען בפניך שאתה ילד שמנת או אשכנזי. בשכונת התקווה, לעומת זאת, הצבעים ברורים יותר. וזה לא נעים. גם אני אישית לא הלכתי לשכונת התקווה. גם אני העדפתי ללכת לחברון. למה? אולי בגלל שבשכונת התקווה הייתי רואה את מה שאני ומשפחתי ושכניי עברנו בירושלים, וזה בדיוק המקום שהוריי רצו שלא אהיה בו וכנראה הצליחו. השתכנזתי. לא פעם אמרו לי חברים בשמאל “אתה לא מזרחי באמת”. הסאבטקסט של האמירה הזו הוא: אתה אחד משלנו.

פעיל שמאל מוכר פירסם בפייסבוק, יום לפני ההפגנה והאלימות בשכונת התקווה, את הסטטוס הבא: “גרתי שנתיים בשכונת התקווה פעם, לפני הפליטים. כל חורף הצפה, כל יום נרקומנים. אלו לא הפליטים שהורסים לכם את השכונה, זו רק המדיניות”. 68 פעילות ופעילים אהבו את המשפט הזה. אני חושב שכל עוד לא נשקיע זמן ומשאבים בשכונת התקווה כפי שאנחנו משקיעים ברצועת עזה ובחופש התנועה של תושביה, מוטב שלא נכתוב לתושבי השכונה נגד מי וכיצד לנהל מאבקים פוליטיים.

כנראה שיעניין אותך גם: