לחיי הגזענות הזו

את המשפט הקולע ביותר בעקבות מותו של חיים חפר כתב אתמול ב”ידיעות אחרונות” איתן הבר: ”הילד הפולני הזה היה יותר ארץ ישראלי מהרבה צברים שנולדו כאן. הוא היטיב לתאר – בפזמונים ובמקאמות, במחזות ובשירים – את סיפור המפעל הציוני…” ואמנם, כבר כמעט הכל נאמר על המפעל הציוני, אבל רק כמעט, שהרי לא ייתכן שכל הפאר, הצדק והמוסר שלו יוכתמו בפרט זניח ושולי מאין כמותו – הגזענות כלפי המזרחים. כך נוהג גם הבר, ומן הסתם בינו לבין עצמו הוא מניח, שאין זה הולם להזכיר בהספדו דברים בלתי מחמיאים למת המוטל לפניו. ואם כך הם פני הדברים, ייטול על עצמו כותב שורות אלה את העבודה המלוכלכת, וירענן את זיכרונם של שכחנינו המקצועיים.

חיים חפר – שללא ספק היה אחד הפזמונאים המוכשרים ביותר, אם לא המוכשר שבהם – היה גזען. לפני עשר שנים הוא הקיא את השד העדתי שלו, שנפלט לאוויר העולם בצחנה עזה. תחת הכותרת ”אולי ההתפתחות של המרוקאים תבוא עוד מעט” (ראיון ל”ידיעות אמריקה” שפורסם במקומוני “ידיעות אחרונות”, 07.06.02), פרס הילד הפולני את הקרדו שלו: ”אם אני מתחיל לחשוב על מרוקו, אז לא הייתי אומר שמרוקו הייתה העדה שהביאה הכי הרבה תרבות לישראל. עיראק (וכאן משתעשע לו חפר במניפולציה האשכנזית השחוקה של הפרד ומשול – מ”ב) הביאה הרבה יותר תרבות. מרוקו היא לא עדה ספרדית. היא עדה לחוד. אני לא יודע איזו עדה זו, אני לא יודע מה המולדת ומה המקור שלהם. אני באמת לא יודע”.

במאמר מוסגר אעיר, שגם אני לא כל כך יודע מה הם מקורות היהדות ההלכתית (דהיינו, יהדות על פי ההלכה, בניגוד ל”יהדות” הציונית-לאומית) של יוצאי אשכנז. חפר מקונן על כך ש”רוב העדה המרוקאית לא תפסה את העניין של מה שנקרא העולם המערבי; אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט, אולי היא בתהליך”, מנסה חפר לזרוע אופטימיות, ”אבל מה שהם הביאו ממרוקו זה לא מי יודע מה”. וכדי לתת לנו מושג במה מדובר, הוא ”מחדד”: “הפולנים המציאו דברים במתמטיקה ובפילוסופיה. אי אפשר להגיד את זה על המרוקאים”. הגזען העיירתי, כפי שמשתקף מבעד לגטו המחשבתי של חפר ודומיו, הוא דמות טרגית בסך הכל. אירופה אינה רוצה בו, ולו חשוב מאד להיות מוכר כאירופאי לכל דבר. הדבר הפשטני והטריוויאלי ביותר שעולה על דל מוחו הוא לבדל את עצמו מהמזרחי בדרך של השתלחות וולגרית.

אילו חפר היה משתחרר מכלאו המנטאלי, הוא היה מגלה עולם שלם של אינטלקטואלים/ות מרוקאים מבריקים, בעיקר בצרפת ובקנדה, כי כאן, בארץ, דאגה ה”אליטה”, בת דמותו של חפר, לסגור את השערים בפניהם, כמו גם בפניהם של העיראקים, התימנים ושאר המזרחים, שאותם הוא מנסה להפריד באופן מלאכותי מהמרוקאים.

המורשת התרבותית של יהודי מרוקו, אליבא דחפר, הן המופלטות ו”תרבות של כמה קברים”. בעוד שהפולנים כאמור ”הביאו תרבות של כתיבה, והמציאו הרבה דברים במתמטיקה ובפילוסופיה… המרוקאים היו מושבה צרפתית, והיו שם דברים כמו במושבות הצרפתיות”, וחפר מצביע על האגרסיביות המרוקאית. חפר, לשיטתו, אינו גזען, היות ש”אני לא אומר את זה על כלל העדה, אבל אני אומר את זה על רובם”. מעניין כיצד חפר לא נשאל בריאיון כיצד הוא מצליח לכמת את ”קו המחשבה המרוקאי”. טוב, נאיבי מצדי להעלות שאלה כזאת, שהרי הוא אשכנזי, וככזה הוא פטור מהסברים מיותרים וטורדניים. האם המרוקאים פרימיטיבים? נשאל חפר. ”מה זה פרימיטיבים?”, הוא משיב בשאלה. ”אני מכיר פרופסורים כמו אוחנה, הוא לא פרימיטיבי. אני אומר, באופן כללי, הדימוי שלהם היה דימוי נחות. יש לי חבר מרוקאי שאומר: ‘אני רוצה שהבן שלי ילמד מהמערב’. הוא רוצה שלבן שלו יהיה טוב. הדימוי של המרוקאים נוצר על ידי עצמם”.

היה אפשר להמשיך עם ”הגיגיו” של חפר, אך ככל שאני גולש לנבכי מוחו, אני מתמלא מבוכה. חפר, איך לא, הוא חתן פרס ישראל. אין ספק, שבקרוב ייקראו רחובות ומוסדות תרבות על שמו. ברחובות האלה יתגוררו, מן הסתם, מרוקאיות ומרוקאים, ולמוסדות התרבות, למרות מחשבותיו של חפר, יגיעו מרוקאים ומרוקאיות. כולנו התרגלנו לגזענות האשכנזית. מדי יום ביומו אנו נוסעים ברחובות על שם הגזען ביאליק, או הגזענית גולדה מאיר, או חסיד האאוגניקה ארתור רופין, או מתאשפזים בבתי החולים מאיר (עוד חסיד אאוגניקה) או שיבא (שסירטן מזרחים/ות בניסוייו הרפואיים).

היות שהתרגלנו לכך, ובשלב הזה אין ביכולתנו להכניע את הגזענות האשכנזית, נותר לי רק להתחנן לדבר אחד: להבא, כשאתם מתגזענים עלינו, עשו זאת ברמה קצת יותר גבוהה מחפר.