לשחרר את הרצועות: על מירי רגב והפנתרים השחורים

זמן רב בהיתי בשער של גיליון ״7 לילות״ עליו הופיעה בסוף השבוע שעבר שרת התרבות, מירי רגב. מתבונן ובוחן ולא מאמין. האם הפנתרים אמיתיים? מהם הכתמים המבצבצים שם? האם מדובר בפוטושופ? נניח למחשבות המענות האלה. הרי הצלם והעורכים לא רצו שנדקדק בהן, כי אם במסר הבוטה שעולה מן הצילום. ואין כל ספק שהוא עוצב באופן גאוני.

במבט ראשון המסר ברור. הרי אין דבר יותר ״מזרחי״ בתרבות הישראלית מהפנתרים השחורים, והנה הם מככבים על שער מוסף בעיתון הנפוץ במדינה, שכל עניינו תרבות ובניגוד למוספי תרבות אחרים, של ״הארץ״ למשל, הוא פונה לקהל הרחב ביותר ומשלב בין תרבות ״עממית״, ״מסחרית״ ו״גבוהה״. הופעתן של החיות השחורות על השער, כאשר ברקע מסתתרות מילים המדברות על ״מלחמת עצמאות״ מזרחית, לא פחות, מסמלת יותר מכל דבר את ניצחונם של הפנתרים. אחרי יותר מארבעים שנה – לאחר שהובסו, שנרדפו, בוזו, נכלאו, חלקם מתו קודם זמנם בגלל בריאות לקויה, חלקם לקו בשיטיון ובשיגיון וביזו בעצמם את ימיהם המוקדמים – אחרי כל אלה הפנתרים מופיעים על השער.

שני דורות של אינטלקטואלים עוסקים במרץ בעיצוב הזיכרון של הפנתרים ותרגומו לבעיות הפוליטיות והחברתיות של העידן הזה, עידן שבו הקול המזרחי נשמע, אבל לא בטוח שהוא מהדהד. והנה, אין בכל המאמץ הזה כל צורך יותר. לא צריך לזכור את הפנתרים יותר. הם ניצחו.  

מה שמסמל יותר מכל את הניצחון הזה, הוא חיותן של החיות בצילום. הפרוות הבוהקות, השרירים, העיניים ממוקדות המבט, השפמים המתוחים. הפנתרים שעל דגלי תנועת הפנתרים השחורים היו חד-ממדיים, העתק דהוי של החיות שהופיעו על דגלי תנועת הפנתרים האמריקאית, ונישאו בידיהם המיוזעות של אנשים מוחלשים. האנשים שנשאו את הדגלים היו בתנועה — הם ברחו מן המשטרה, הם נדחפו והוכו ותמיד צולמו רגע לפני שההפגנות שלהם פוזרו בכוח. כשהם הופיעו בעיתון, זה היה תמיד בהקשר שלילי. לרוב, הפנתרים שנשאו היו כבר לא יותר מבריסטולים קרועים (כתבתי על זה פעם כאן).

הפנתרים של ״7 לילות״ מקיפים שרה חזקה. הם לא זזים כי אף לא מאיים עליהם. מבטם מופנה לכיוונים שונים, שומרים על האשה במרכז מפני כל תוקף אפשרי. אחד חושף שיניים. האשה גם היא משדרת עוצמה. מבטה רך, אך רגל אחת שלה מופנית בצעד החלטי קדימה. חשבתי לעצמי, למה דווקא שלושה פנתרים? אולי מדובר באנשי עט מזרחים רדיקליים, אלה שמהם שואבת שרת התרבות את משנתה המהפכנית. אלה שאולי נמצאים עמה בקשר, מדי פעם. אלה שכותבים עליה ותומכים בה. אם אלה הם הפנתרים, חשבתי, מעניין איזה פנתר מסמל איזה אדם. מי מסמל את האינטלקטואל, מי את הקולנוען, מי את המשורר (וכמובן, אינני מתייחס כאן לאנשים ספציפיים, שהרי יש הרבה קולנוענים מזרחים, הרבה אינטלקטואלים מזרחים, והרבה משוררים מזרחים שנמצאים מצדדיה של שרת התרבות). ביני לבין עצמי הודיתי בניצחונם.

מירי רגב והאינטלקטואלים המזרחים שלה מנצחים. הם מנסחים מחדש את סדר היום התרבותי של מדינת ישראל, מסתובבים כשגולגולותיהם של אלתרמן וזך משתלשלות מחגורתם. עוד מעט יתלו שם גם את גולגולותיהם, המטאפוריות כמובן, של מוסדות תרבות אחרים. הם למעשה מנסחים לא רק את סדר היום התרבותי, אלא גם את משמעות המילה ״תרבות״ וגבולותיה הגיאוגרפיים. במובן הזה, לפנינו באמת מהפכה תרבותית. מבחינה זאת האינטלקטואלים המזרחים מעניינים מכיוון שלהם מענה חד לכל ביקורת של כל אשכנזי – הם מכריזים שהאליטה השוקעת נדונה לכיליון, והם אלה שהאליטה השוקעת מזמינה אותם כדי שילקו אותה. והם באים, ומלקים, וחוזרים, ושוב באים ושוב מלקים. הם גם יודעים היטב, שכל מזרחי שמבקר אותם הוא סתם טרחן שמתלקק לאשכנזים.

הם הצליחו לפתור דילמה מזרחית בת לא פחות ממאה שנה: מה לעשות עם הקונפליקט המהותי בין החזון הציוני של עליונות היהודים על הערבים לבין זיקת המזרחים לתרבות הערבית ולערבים עצמם. מאה שנים התחבטו בסוגיה דורות של אינטלקטואלים מזרחים והגו שורה של פתרונות טובים יותר ופחות. אבל הנה מתברר שאין צורך להתחבט יותר: אפשר להיות ״נגד הכיבוש״, להיות ״אנטי ציוני״, אפשר להיות מהפכן ואפשר גם לשתף פעולה עם השלטון, אפשר להיות שמאל ואפשר לשבת עם ימין קיצוני.

את הדרך אל הפתרון הפשוט סוללות שתי מדינות: מדינת ישראל ו״מדינת אשכנז״. מדינת ישראל היא מדינה כובשת ומנשלת ששולט בה ימין קיצוני וגזעני. מדינת אשכנז לעומתה היא מדינה שבה שולטים אשכנזים שמאלנים וקיבוצניקים צבועים. מדינת ישראל היא מדינה שיש בה ממשלה שמשרתת את בעלי ההון, בעלת רוב אשכנזי, והמזרחים שבה כולל מירי רגב משרתים את בעלי ההון לפעמים יותר מן האשכנזים שבה. במדינת ישראל ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו. במדינת אשכנז מירי רגב היא ראשת הממשלה אבל למרות זאת עדיין שולטים בה יאיר גרבוז וירון לונדון. במדינת ישראל יש כיבוש ויש בעיות חברתיות וכלכליות חמורות. במדינת אשכנז יש רק בעיות תרבותיות, או בעצם ״בעיות תרבותיות״. מדינת ישראל מטילה על אזרחיה פקוחי העיניים חובה מעיקה להילחם בכל עוולה מוסרית. במדינת אשכנז אין חובות מוסריות ואין צורך לקחת אחריות על שום דבר, קיימת רק חובה מוסרית אחת – להילחם ב״אשכנזים״, והיא גוברת על שאר הציוויים המוסריים.

במדינת ישראל המאבק לצדק מחייב שיתוף פעולה מעיק עם ערבים. במדינת אשכנז לא צריך לשתף פעולה עם ערבים כי השמאל האשכנזי ניכס אותם לעצמו ולכן המזרחים פטורים מן החובה ליצור גשר משלהם אל בני העם המדוכא והמנושל; הם הרי כבר ערבים ולכן אין להם צורך להגיע אל הערבים הממשיים. במדינת ישראל כולנו נהנים, אמנם לא באופן שוויוני, מפירות הנכבה. במדינת אשכנז לא הייתה נכבה אבל השמאל חולל אותה. במדינת ישראל הכיבוש פורח והקפיטליזם זורח. במדינת אשכנז האליטה האשכנזית שוקעת, אבל לעולם לא נעלמת. מכיוון שאם תיעלם, לא תהיה יותר מדינת אשכנז וניאלץ להתעורר במדינת ישראל. ומדינת ישראל היא מקום מעיק אם אתה מזרחי.

הצילום על שער ״7 לילות״ הוא צילום של צלם גאוני ממדינת אשכנז. אבל הוא שתל בו פרט אחד קטן שמאלץ את המתבונן להתעורר מיד למדינת ישראל: רגב מחזיקה את הפנתרים ברצועות. אנו אמורים להתעלם מן הרצועות ולהתמקד בפנתרים, אבל נסו לרגע להתמקד רק ברצועות. הן הממשות היחידה בכל הצילום הזה. הפנתרים הם ממדינת אשכנז, אבל הרצועות הן ממדינת ישראל – שבה צאצאי הפנתרים כלואים בכבלים ממשיים שעשויים מאי צדק כלכלי וחברתי ותרבותי, ולא מאי צדק ״תרבותי״. הרצועות צריכות להזכיר לנו שמירי רגב בעצמה קשורה ברצועה – רצועה שעשויה מנתניהו (אשכנזי עם קצת יותר עוצמה מגילה אלמגור), רצועה שעשויה מבעלי הון ורצועה שעשויה ממתנחלים ששולטים במרכז הליכוד.

הדיבורים על ״מהפכה״ אמורים להשכיח מאתנו את העובדה שרגב הייתה בעצם מרבית חייה קצינה בארגון ישראלי רב עוצמה, מילאה בו תפקידים בכירים ודילגה ממנו היישר למפלגת השלטון. הרצועות מזכירות לנו את המציאות הזו. הפנתרים המבהיקים אמורים לתת לנו את ההרגשה שהקרב האמיתי הוא בין צ׳כוב למנשקי הקמיעות, אבל הרצועות מזכירות לנו שהקרב האמיתי הוא הצדק לבין העוול.

+  +  +

בעבודה המבריקה ״טייגר״, לקח האמן יגאל נזרי שמיכת נמר ועיצב אותה מחדש. הוא הצליח ללכוד, בחיה החתולית העשויה מבד סינתטי, את האמת של המזרחים הרבה יותר טוב מן הפנתרים האמיתיים, אבל המזויפים, של מירי רגב. הוא מראה שבתרבות שלנו, זו שנוצרה כאן, קיים עימות מתמיד בין ״היות טורף להיות נטרף״, בין ״היות דורס להיות נדרס״ (אנא קראו את מה שכתבה על כך אלה שוחט, מאחורי ענני הז׳רגון מסתתר טיעון מאוד פשוט). וכי מה תהיה תרבותו של מי שהוא בעת בעונה אחת גם טורף וגם נטרף? ומה תהיה תרבותו של נטרף המסרב לשכוח שהוא גם טורף ולוקח על זה אחריות? במובן הזה, הפנתרים השחורים הדהויים והמובסים שהודפסו על הדגלים והבריסטולים של הפנתרים השחורים בשנות השבעים היו יותר ממשיים, יותר חיים ויותר משמעותיים מן הפנתרים שמקשטים את מירי רגב. הפנתרים ההם באו לשחרר אותנו שחרור אמיתי, אלה של היום באו לקשור אותנו ברצועות של שחרור מזויף.