ביבי ממשיך לבנות בשטחים “כי זוהי זכותנו וחובתנו”, אבל מה עם זכותנו וחובתנו לדיור בר השגה? לב גרינברג על הקשר ההדוק בין מצוקת הדיור בתוך ישראל לבין שאיפת המדינה לדחוף את אזרחיה לגור בשטחים, ועל מחויבותה ההיסטורית של תנועת המחאה לדבר על זה
כשענת קם נחשפה לפניו הכעורים של צבא העם, היא ביקשה להקים קול מחאה דוגמת זו שהחלה הקיץ תוך התעקשות להתרחק מהקשר פוליטי. דינה המוגזם של קם נחרץ כתמרור אזהרה למען יראו וייראו, למען ידעו כולם שמערכת החוק הנהוגה בישראל לא חלה על נתיניה הכבושים
ספרה החדש של עפרה ישועה-ליית עוסק בטבעה היסודי של החברה הישראלית ככזאת שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ, וייסדה מדינת אפרטהייד על בסיס דתי ואתני. את הבעיה הזאת לא ניתן יהיה בשום אופן לפתור בעזרת אותה “יציאה מהשטחים”, שאיש כבר לא יודע מה הם
צווי הפקעת אדמות (“לצרכי צבא וביטחון”, אלא מה) שפוזרו בשבועות האחרונים בבתיר שממערב לבית לחם, יפגעו קשות בכפר שגם כך מוכה אבטלה. שרית טופז על חיים חסרי ודאות במקום מוקף איומים
אילו היו הופכים לפוליטיים ומפלגתיים באופן מובהק, לא היו להם מספיק תומכים; אבל כל עוד לא יודו בפה מלא במטרותיהם הפוליטיות, לא יהיו תוצאות. בכל מקרה, מהפכה לא יכולה לצאת מזה
מה שקרה הקיץ לא מוכיח את התבונה הטקטית שבקריאה לצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההכרח לסיים את הכיבוש כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה חולפת. חגי אלעד מחזיר את הכיבוש לכותרת ברוטשילד פינת ענאתא
נאום אובמה היה מפגן כוח וולגרי של המעצמה הגדולה בעולם ושל משרתיה, או שמא אדוניה היהודים והישראלים. אבל כל עכבה (כאילו 63 שנים זה לא זמן) לטובה: אם אתם לא רוצים שתי מדינות, סופכם שתקבלו מדינה אחת דו-לאומית