כששלי יחימוביץ’ מחבקת את מפעל ההתנחלויות, היא משרתת נאמנה את השמאל הציוני שעם שורותיו היא נמנית. אך הכשרת המתנחלים דווקא מדגישה את אשמתנו, האזרחים המשתפים פעולה עם עוולות מדינתנו
שאלת ההפרדה המלאכותית שעשתה שלי יחימוביץ’ בין ה”חברתי” וה”מדיני” בראיון בעיתון “הארץ”, נוכחת במאבק מראשיתו ומתעצמת לאור ההסלמה בדרום: האם להרים דגל אחד או שניים, והאם אפשר בכלל להפריד?
השלב ממנו חששו רבים הגיע, עם פיגוע שכופה על המחאה תובנה פוליטית. שמולי כבר הצהיר שצו 8 יגרום לו לקפל את האוהל, ובעודו מזמזם את ניגון ה”קמים עלינו להחריבנו” נאלץ העם להכיר בעוד עם
פתאום הפכו כולם לבני/ות המעמד הבינוני, ובשם האחדות המדומה נטמעו לתוכו גם המוחלשים ביותר. המהפכה של המעמד הבינוני מדברת בשפת הצדק החברתי תוך שהיא מתעלמת ממציאות של אפרטהייד ופשיזם זוחל
אל מול 400 המלה בממוצע שהוקדשו להם בתקשורת המקוונת, אולי המלים האלה יצליחו להחזיר ל”שני פלסטינים” שנורו למוות על ידי חיילי צה”ל את הסובייקטיביות שלהם בקרב הישראלים
תביעות שמזרחים ופלסטינים נלחמים עליהן שנים כמו דיור ציבורי או הפסקת הריסות הבתים, מתקבלות בחפץ לב רק כאשר הן נישאות על כנפי המהפכה החברתית ומתורגמות משיח קולקטיבי לשיח אינדיבידואלי. מחאה על תנאי
ישראל עומדת בפני הזדמנות היסטורית לחסל את ההתלכדות סביב ה”מצב”, שבשם הגורל המשותף יוצר עיוורון לאי-השוויון ומאפשר לקבל את גזירות הגורל הכלכליות – ולייצר תודעה פוליטית של המאבק. סיכום ביניים של הקשר בין המחאה לפוליטיקה
אם “העם” רוצה לשנות את המציאות, עליו להיות קודם כל אדם שמסוגל לומר לא: לא להתנחלויות, לא להדרת המיעוט הפלסטיני, לא למיליטריזם, לא להפרדה בין אוהלי רוטשילד לאוהלי בית שאן ואלעראקיב
בחסות אידיאולוגיית החיבוקי, נתבקשו השמאלנים ש”לא לעורר פרובוקציה” מול ברוך מרזל ואיתמר בן דביר שנחתו במאהל ברוטשילד. אבל אם קבוצה שקוראת ל”תל אביב יהודית בלבד” לא פוגעת במחאה – כנראה שזו לא המחאה שלי
יצאנו לרחובות כקורבנות של השיטה, של הכלכלה, של הטייקונים החזירים, של הממשלה הנפשעת, כאילו הללו אינם קשורים בקשר גורדי לכיבוש. העם, דורש, צדק חברתי (השאלה היא על מי הוא חל ולמען מי)
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
